הכנה לבחינת הבגרות בהיסטוריה

סיכום פרק ד' – סוגיות מתולדות עם ישראל

 סיכום החומר למבחן הבגרות בהיסטוריה על פי תוכנית הלימודים החדשה
פרק ד – סוגיות בתולדות מדינת ישראל
הערה:
אין להסתמך רק על סיכום זה, אלא ללמוד את הפרקים המתאימים מהספר ומהמחברת.
 
  • תהליך הדה-קולוניזציה
  • קליטה ועליה בשנות ה-50, 60
  • המעבר מגישת כור היתוך לרב תרבותיות
  • מלחמת ששת הימים
  • מלחמת יום הכיפורים
  • עיצוב זיכרון השואה

תהליך הדה-קולוניזציה והקמת מדינות עצמאיות

הגדרת המושג:
קולוניאליזם
השתלטות מעצמות (כגון בריטניה וצרפת) על טריטוריות מעבר לים, באסיה, אפריקה ובאמריקה,
בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית.
 
דה קולוניאליזם
שלילת הקולוניאליזם, תהליך שהביא בהדרגה לסיום שליטת המעצמות על המושבות מעבר לים, והקמת מדינות עצמאיות בארצות אלה.
ניצני תופעת הדה-קולוניאליזם מתגלים כבר בין שתי מלחמות העולם, אך השיא מתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. ראוי לציין כבר בשלב זה שהתהליך במזרח התיכון קודם לתהליך בצפון אפריקה.
שאלה מרכזית: מה היו הגורמים שהביאו לתהליך הדה קולוניזציה דווקא בתקופה זו?
א. גורמים אידיאולוגיים:
  • התפתחות רעיון הלאומיות: העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות אירופאים, והחלו לפתח תודעה לאומית עצמית, הן בשל השפעות אלה והן כתוצאה מהתנאים הקשים תחת השלטון הזר.
  • התנגדות אידיאולוגית לקולוניאליזם בשתי מעצמות העל: על אף התהום האידיאולוגית והמתח פוליטי בין שתי מעצמות העל )ברה"מ וארה"ב(, כל אחת מהן התנגדה לקולוניאליזם. הקולוניאליזם סתר את הרעיונות הליברליים ואת זכות ההגדרה העצמית
  • כפי שנוסחה כבר ב'94 הנקודות של וילסון', והיה כרוך בהלאמה של המסחר, התעשייה והחקלאות – בניגוד לתפיסת השוק החופשי. הקומוניזם הסובייטי התנגד לקולוניאליזם מאחר וראה בו ביטוי לניצול על ידי בעלי ההון הקפיטליסטים.
  • דעת הקהל בעולם: האווירה הציבורית, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה ראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית, ועל כן השיטה איבדה את הלגיטימיות שלה.
ב. גורמים כלכליים:
  • משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה: הנזקים הכלכליים והעלות הגבוהה של הלחימה אילצו את מדינות אירופה להשקיע את הונן בשיקום עצמי ועל כן לא יכלו להרשות לעצמן להמשיך ולשאת בהוצאות הגבוהות הכרוכות בפיתוח התשתיות במושבות ובהחזקת כוחות צבא ומנהל בארצות אלה.
  • ירידה ברווחיות המושבות: היתרונות הכלכליים שהפיקו המעצמות מהשליטה במושבות התבססו על הבלעדיות שהייתה להן בהפקת התוצרת ובמסחר עם המושבות. בעידן בו הגלובליזציה הלכה והתבססה, תפסה התחרותיות והשוק הפתוח החופשי את מקום הבלעדיות ורווחיות המעצמות הצטמצמה.
ג. גורמים פולטים:
  • שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת 'המלחמה הקרה': מעצמות אירופה, השחקניות הראשיות בעולם לפני מלחמת העולם השנייה, איבדו מאוד מכוחן בעקבות המלחמה, והחל עידן חדש, עידן שתי המעצמות – ארה"ב וברה"מ. הללו החלו להיאבק ביניהן על אזורי השפעה בעולם. אי לכך לכל אחת מהן היה אינטרס לתמוך במתן עצמאות לארצות השונות, בתקווה שהמדינות החדשות תצטרפנה למחנה הנתון להשפעתן, וכן כדי לבלום את סכנת התפשטותה והשפעתה של המעצמה האחרת.
  • המאבק של התנועות הלאומיות: בארצות שהיו תחת שלטון המעצמות הקולוניאליות קמו תנועות לאומיות שניהלו מאבק עיקש, ולעיתים ממושך ואלים, נגד השלטון הזר. מאבקים אלה הסבו לבעלות הקולוניות אבדות ונזקים והתישו את כוחן. קיומן של תנועות לאומיות אלה גם שמטה את הקרקע מתחת להנחת היסוד של הקולוניאליזם לפיה העמים באזורים אלה לא בשלים לשלטון עצמי, וכי אין למי להעביר את השלטון. התנועות הלאומיות הוכיחו כי יהיה מי שינהל וישלטו גם אחרי הסתלקות המעצמות.
  • תפקידו של האו"ם: הארגון הבינלאומי, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך לזירה מרכזית במאבקים הפוליטיים לסיום הקולוניאליזם ולהקמת מדינות עצמאיות. בעלות הקולוניות התקשו להתמודד בזירה זו, מה גם שהטענה המרכזית הייתה כי השיטה הקולוניאלית מנוגדת לאמנת האו"ם ולעקרונותיו.
  • הקמת הליגה הערבית )1491(: הארגון שימש כגורם מדרבן ומסייע במאבקיהן של העמים הערביים שנשלטו עדיין על ידי המעצמות הקולוניאליות.
  • השלכות מלחמות העולם: במלחמות העולם גייסו המעצמות הקולוניאליות (בעיקר צרפת ובריטניה) לצבאן חיילים מן המושבות, דבר שהגביר את השאיפות לעצמאות, במיוחד לאחר שחיילים אלו חוו לחימה למען עצמאות המדינה האם.
  1. מאפיינים כלליים של התהליך במזרח התיכון ובצפון אפריקה
שאלה מרכזית: מה הם המאפיינים העיקריים של תהליך הדה קולוניזציה?
ככלל, חשוב  להבהיר כי אין המדובר בתהליך אחיד וזהה אלא בתהליך מגוון ורב פנים. עם זאת,
ניתן להצביע על מספר מאפיינים דומים:
  • תהליך מורכב והדרגתי: במרבית המדינות מדובר בתהליך שחרור מתמשך ולא במלחמת שחרור חד פעמית.
  • ניסיון המעצמות לשמור על האינטרסים שלהן: המדינות הקולוניאליות ניסו לשמר את מעמדן באמצעות חתימה על הסכמים וחוזים עם התנועות הלאומיות. הסכמים אלה הקנו לתנועות הלאומיות מידה מסוימת של אוטונומיה בתמורה לשמירה על האינטרסים המעצמתיים.
  • המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה: עמי המזרח התיכון החלו את התהליך בין שתי מלחמות העולם וחלקם גם השיגו עצמאות קודם למלחמה. בצפון אפריקה החל התהליך רק לאחר מלחמה ועל כן העמים זכו בעצמאות רק בשנות ה-52 וה-02. ניראה כי ההבדל נבע משיטת השלטון השונה – שיטת המנדטים במזרח התיכון )אשר הייתה אמורה להכין את העמים לעצמאות(, אל מול שיטת הקולוניות שהונהגה בצפון אפריקה.
  • מאבק לאומי קלאסי: בדרך כלל ניתן להבחין במאבקים אלה באותם שלבים שאפיינו את מאבקי עמי אירופה (גיבוש הרעיון ויצירת תודעה לאומית על ידי אליטות משכילות שנחשפו לרעיונות האירופאים; הקמת תנועות לאומיות; הסתייעות בגורמים חיצוניים). עם זאת יש להדגיש כי לפחות לגבי חלק מעמי המזרח התיכון (עיראק, סוריה, ירדן ולבנון), התגבשות הרעיון הלאומי היה תוצאה של חלוקת המזרח התיכון ממרחב תרבותי, לאומי וריבוני אחד, לישויות נפרדות בעת קביעת המנדטים של בריטניה וצרפת.
השוני בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי ועמים שחיו תחת שלטון צרפתי:  תהליך השחרור הלאומי של העמים שחיו תחת שלטון בריטי היה בדרך כלל קל ומהיר יותר. נראה שהגורם לכך הוא השוני בתפיסתן הבסיסית של בריטניה וצרפת את אופי שלטונן. (בריטניה ראתה באזורי השליטה אמצעי להבטיח את האינטרסים שלה, בעוד הקולוניאליזם הצרפתי לווה בתחושת שליחות תרבותית. אי לכך יישבה צרפת צרפתים בארצות אלה ואף סיפחה חלק מהן לצרפת, בעוד בריטניה הייתה מוכנה לעזוב כל עוד הובטחו האינטרסים שלה(. מכאן שככל שדפוס השלטון הקולוניאלי היה עמוק יותר, כך תהליך הדה קולוניזציה היה קשה, מורכב וממושך יותר. )הדוגמא המובהקת ביותר – אלג'יריה

  1. תוצאות התהליך והכרת דוגמא מארץ אחת
שאלה מרכזית: מה היו תוצאותיו של תהליך הדה קולוניאליזם?
הצגת מפת המזרח התיכון וצפון אפריקה בסוף המאה ה-91 והשוואתה למפת אזורים אלה בשנות החמישים. כדאי להפנות את תשומת לב התלמידים לכך שגבולות המדינות העצמאיות החדשות,  נקבעו על ידי המעצמות הקולוניאליות עוד בטרם הסתלקותן, ולא תמיד תאמו את השוני האתני  בין העמים והשבטים השונים. דבר זה הוביל בהמשך לסכסוכים מתמשכים בין המדינות השונות
(כגון פרשת כוויית).
שאלה מרכזית: כיצד באו לידי ביטוי מאפייני התהליך במאבקו של אחד מעמי האזור?
יש לבחור ארץ אחת מדגימה, מהמזרח התיכון או מצפון אפריקה, וללמד את השלבים העיקריים במאבק לעצמאות לאומית: המעצמה הקולוניאלית; דפוס השלטון הקולוניאלי (מנדט, חסות, סיפוח); שלבים מרכזיים בתהליך קבלת העצמאות. יש להדגיש את החיבור בין המאפיינים שפורטו לעיל (גם אם לא כולם) ולבין הדגמתם בארץ שנבחרה.

יהודי ארצות האסלאם

רקע
לפני הקמת מדינת ישראל (1948) היו בארצות האסלאם כמיליון יהודים. המספר הגדול ביותר של יהודים חי במרוקו – כ-250 אלף, במצרים כ- 75 אלף, באלג'יריה חיו כ-140 אלף ובעיראק – 130 אלף.
רוב היהודים עזבו את מדינות ערב (האסלאם) במהלך שנות ה-50 וה-60. בעשור השני לקיום מדינת ישראל נותרו בארצות ערב כ-70 אלף יהודים. רוב היהודים בארצות האסלאם חיו בערים והיו בעלי מעמד בינוני. חלקם היו בעלי הון והשתלבו בשלטון, בכלכלה ובחברה.                                                                                           
בעקבות מלחמת העולם השנייה והאהדה שגילו בארצות האסלאם כלפי גרמניה הנאצית, חלה הרעה ביחסם של השלטונות ושל האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים.                        
 
הגורמים שעיצבו את גורל יהדות ארצות האסלאם באמצע המאה ה-20
מה היו הגורמים שהביאו לכך שהקהילות היהודיות התחסלו כמעט לגמרי??
      
א. שינוי היחס של התנועה הציונית אל יהודי ארצות האסלאם בעקבות מלה"ע ה-2: בעקבות מלחמת העולם השנייה שבה הושמדה רוב יהדות אירופה וצמצום העלייה   היהודית הבלתי חוקית, עמדה התנועה הציונית בפני דלדול מספר היהודים שהיו אמורים לבנות את המדינה היהודית. בשל כך השתנה יחס התנועה הציונית אל יהודית ארצות האסלאם אך תוך זמן קצר מיקדה את פעילותה באירופה.     
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שינו משמעותית את יחסי ישראל עם הקהילות היהודיות בארצות האסלאם במיוחד כאשר פרצה מלחמת העצמאות וחלה החמרה במדיניות השלטון וביחס החברה במדינות ערב כלפי היהודים. היהודים חשו זרים בארצותיהם והם חששו לביטחונם האישי בשל גילויי האיבה.                           
ב. התגברות הלאומיות הערבית:                                                                        
בסוף מלה"ע השנייה התחזקה הלאומיות בארצות האסלאם והתנועות הלאומיות דרשו עצמאות. התגברות הלאומיות הייתה מלווה בשנאה כלפי היהודים שנתפסו כלאום זר.      
ג. תהליך הדה-קולוניזציה:                                                                             
בתקופת השלטון הקולוניאלי נהנו היהודים ממעמד חברתי ומהגנה של השלטון הקולוניאלי. בזמן המאבק של העמים במזרח התיכון לשחרור משלטון זר, הידרדרו היחסים בין היהודים לבין המוסלמים. התנועות הלאומיות המוסלמיות ראו ביהודים משתפי פעולה עם שלטון הכיבוש הקולוניאלי. היהודים הבינו שעם השחרור מהשלטון הקולוניאלי הם יאבדו את הגנת השלטון וחייהם יהיו בסכנה וכן הם חששו שמעמדם האזרחי יפגע והם יחזרו להיות נתינים חסרי זכויות.
 
ד. הסכסוך הערבי – יהודי בארץ ישראל:   
הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל השפיע ישירות על יחסי היהודים והמוסלמים בארצות האסלאם.  הערבים הזדהו עם אחיהם ערביי ארץ ישראל וראו ביהודים שחיו בארצם חלק מהאויב הציוני. ככל שגבר המתח בארץ ישראל כך גדלה השנאה הערבית כלפי היהודים. ברוב ארצות ערב הופצו פרסומי הסתה נגד היהודים ואורגן חרם על סחורותיהם.
ה. הקמת מדינת ישראל: הקמת מדינת ישראל עוררה התלהבות עצומה בקרב יהודי ארצות האסלאם. התנועה הציונית פעלה בארצות אלה ורבים היו מעורבים בפעילות ציונית.  
 
מדינה מדגימה – מצרים
*חדירת והתבססות בריטניה במצרים הייתה תקופה של פריחה ליהודים.
בחסות השלטון הבריטי עברו היהודים בהדרגה לערים הגדולות בעיקר לקהיר ואלכסנדריה, השתלבו במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים.
היהודים הקימו מוסדות יהודיים כמו בתי ספר ובתי כנסת ותנועות נוער ציוניות שונות פעלו במצרים.
בסוף מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית במצרים כ-80 אלף איש.
עם הכרזת המדינה במאי 1948 הורע מצב היהודים במצרים. מאות נעצרו באשמת פעילות ציונית והוחזקו בתנאים קשים. היהודים הואשמו בתמיכה בציונות, נאסר עליהם לצאת מהמדינה ורכושם הוחרם.
יהודי מצרים סבלו גם מהתפרעויות שאורגנו נגדם והגיעו לשיא ב-19 ביולי 1948 כשברובע היהודי בקהיר נהרגו 200 יהודים ו-120 נפצעו בפיגוע.
לתבוסת הצבא המצרי במלחמה נגד ישראל הייתה השפעה ישירה על החרפת היחס העוין כלפי יהודי מצרים.
עם עליית נאצר לשלטון בשנת 1954 הוחמר מצב היהודים.
כל המוסדות היהודיים (בתי ספר, תנועות נוער ומוסדות רווחה) הוצאו מחוץ לחוק והרכוש של מי שנחשד כתומך בציונות הוחרם.
כ-40 אלף יהודים עזבו את מצרים לאחר שנאלצו לחתום על מסמך על פיו הם מוותרים על רכושם ומתחייבים שלא לשוב יותר למצרים, חלקם עלו לישראל.
במבצע קדש בשנת 1956 נחתו צבאות צרפת ובריטניה בסיני. במסגרת שיתוף פעולה בין צרפת ובריטניה לישראל חולצו 160 יהודים והובאו לישראל.
במצרים נשארה קהילה קטנה של 3000 יהודים.
 

דפוסי עלייה וקליטה בשנות ה-50 וה-60

רקע
שנות ה-50 וה-60 נחשבו לשנים מעצבות בתולדות המדינה.                                                
באותן שנים העלתה המדינה הצעירה מאות אלפי עולים ממדינות ומתרבויות שונות וקלטה אותם תוך שהיא מנהלת מאבק על קיומה מבחינה ביטחונית.
שני התהליכים, העלייה בשלב ראשון והקליטה בשלב השני, היו נפרדים זה מזה ובעלי מאפיינים שונים.
בתהליך העלייה היו מעורבים גורמים כמו המוסד לעלייה ב' והסוכנות היהודית ואילו בתהליך הקליטה בישראל היו מעורבים גורמים ממשלתיים אך גם החברה הישראלית כולה.
ארצות המוצא
מימדי העלייה בין השנים 1948-1973
תורכיה
55,886
עיראק
127,208
תימן ועדן
50,285
איראן
59,084
אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו
315,441
לוב
34,376
מצריים וסודאן
30,888
ברה"מ
76,660
פולין
156,408
רומניה
249,706
בולגריה
39,500
צ'כוסלובקיה
20,790
ארה"ב
37,155
ארגנטינה
24,250
 
ארצות מוצאם של העולים וממדי העלייה
לאחר הקמת המדינה החלו גלי עלייה גדולים מאירופה ומארצות האסלאם.
בעשור הראשון להקמת המדינה  (1948 – 1958) עלו לארץ כמיליון יהודים ומתוכם כ-700 אלף עלו בשלוש השנים הראשונות להקמת המדינה (1948 – 1951).   ליישוב, שמנה עם קום המדינה 650 אלף יהודים, נוספו בשלוש השנים הראשונות כ-700 אלף העולים והוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה.  
בשנים 1948-1951            
  • חלק מהעולים מאירופה היו ניצולי שואה ששרדו את מחנות ההשמדה ואת מחנות הריכוז. הם היו חסרי כל, לעיתים קרובות אחרי שעברו סבל גופני ונפשי. רבים מהם הגיעו כבודדים, צעירים שאיבדו את משפחותיהם או מבוגרים שאיבדו את ילדיהם.
  • יהודים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם שהשתחררו ממחנות המעצר בקפריסין. הם ניסו לעלות בצורה לא-חוקית לארץ ישראל לפני הקמת המדינה, נתפסו ע"י הבריטים, ונכלאו במחנות בקפריסין.
  • בשלוש השנים הראשונות עלו לארץ כ-110 אלף יהודים מרומניה, כ-100 אלף יהודים מפולין, כ-70 אלף מבולגריה.
  • במבצע "על כנפי נשרים" הובאו מתימן 45 אלף יהודים, לאחר שאי היציבות במדינה גברה ורבו הניסיונות לפגוע ביהודים. בעלייה זו הגיעו משפחות גדולות, לעיתים במצב בריאותי גרוע ולאחר תקופות של המתנה בתנאי קשים במחנה מעבר.
  • במבצע "עזרא ונחמיה" הועלו לארץ 130 אלף מיהודי עיראק. התגברות העוינות כלפי היהודים בעיראק בעקבות ההפסד במלחמה עם ישראל ופעילות התנועה הציונית דחפו את אנשי הקהילה לעלות לישראל. היהודים בעיראק היו המשכילים והאמידים מבין קהילות ארצות האסלאם אך הם הגיעו לארץ בחוסר כל לאחר שנאלצו לוותר על רכושם ולהשאירו בעיראק.
  • 85 אלף יהודים הגיעו מארצות אסלאם נוספות: מצרים, אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה.
 

בשנים 1952 – 1955
לאור המצב הכלכלי הקשה במדינת ישראל והשיפור במצבם הביטחוני של יהודי אירופה חלה ירידה במספר העולים ואף עלה מספר היורדים מהארץ. בשנים 1952-1955 עלו לארץ רק 85 אלף יהודים.
בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60
בשנים אלה הגיעו רבים מארצות מצוקה במזרח אירופה וממדינות האסלאם, שראו בארץ ישראל מקום מקלט.      בתקופה זו עלו ארצה גם יהודים מארצות רווחה. גל נוסף של עולים מארצות רווחה הגיע לאחר מלחמת ששת הימים.
בתחילת שנות השישים החל גל עליה של יהודים מארצות צפון אפריקה שעמדו לקבל עצמאות. היה חשש של היהודים בארצות אלה שמצבם יורע בעקבות קבלת העצמאות. בתקופה זו עלו לישראל ממרוקו כ-120 אלף עולים.
הסיבות לעליה
ממדינות אירופה
  • תחליף להרס ולחורבן שאפינו את חייהם במהלך המלחמה: רוב העולים שהגיעו מאירופה בשנים הראשונות היו ניצולי שואה – "שארית הפליטה".                                         הם ביקשו להתרחק מהמקומות שבהם מצאו בני משפחותיהם את מותם. בעלייה לארץ ראו ניצולי השואה פיצוי ותחליף לאובדן.                                                   
  • התסיסה האנטישמית באירופה:
                באמצע שנות החמישים הייתה עלייה של יהודים ממזרח אירופה בעקבות מצוקה כלכלית
                ויחס עוין כלפיהם מצד האוכלוסייה המקומית. כמו כן, במדינות מזרח אירופה שרר אי
                שקט בתקופה זו, שבא לידי ביטוי במרידות ובתסיסה כנגד השלטון הקומוניסטי וזירז
                יציאת יהודים מארצות אלה.
 מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון
  • יחס עוין כלפי היהודיםלראשונה התרבו במדינות אלה סימנים של פגיעות ערבים ביהודים והדבר ערער את הביטחון העצמי של היהודים ואת יחסי השכנות הטובים עם האוכלוסייה הערבית. ההחמרה ביחסם של הערבים כלפי יהודים בארצות האסלאם שבאה לידי ביטוי ביחס עוין כלפי היהודים ובפגיעה פיסית בהם, בצד הקמת מדינת ישראל, הובילו לגלים גדולים של עלייה יהודית מארצות אלה.                                                                                      
  • תהליך הדה-קולוניזציה – המאבק לעצמאות של ארצות האסלאם בשלטון הקולוניאלי ואיחוד הכוחות הערביים נגד מדינת ישראל, ערערו את מצבם הביטחוני של היהודים שזוהו עם הקולוניאליזם.               היהודים נתפסו כמשתפי פעולה עם השלטון הקולוניאלי ונתפסו כגורם זר ולא רצוי.  
 

 דפוסי ארגון העלייה

בפני רשויות המדינה עמדה השאלה כיצד להתמודד עם מימדי העלייה הגדולה.
בן גוריון והסוכנות היהודית תמכו בהעלאת כל יהודי שרוצה בכך לארץ, ללא שום הבחנה כלומר, בעלייה המונית.
לעומת זאת, ראש מחלקת הקליטה וראש מחלקת ההתיישבות דגלו בגישה המסתייגת. כלומר, עלייה מבוקרת וסלקטיבית שתתאים ליכולת הקליטה של הארץ.
הפתרון של הויכוח היה אימוץ שלושה דפוסים של ארגון עלייה.
 
  1. עליית הצלה – "חיסול גלויות"
את השנים 1948-1952 אפיין דפוס של חיסול גלויות, בארצות שהיה חשש לפגיעה ולסכנה קיומית ליהודים, העלו את כל הקהילה היהודית.  ההערכה הייתה שתוך זמן קצר יוחמר מצב היהודים שם בעקבות התחזקות העוינות כלפי היהודים ואירועים שסיכנו את ביטחונם, ולכן צריך לפעול בדחיפות להעלותם ארצה. במבצעים חשאיים אלה הועלו לארץ רוב יהודי תימן, עיראק ולוב.  בדפוס זה בלטה העדפת צרכי התפוצה בלי קשר לקשיים הכרוכים בקליטת בישראל.  
יהודי תימן הועלו לארץ במסגרת מבצע "על כנפי נשרים", עשרות אלפי יהודי תימן רוכזו בעדן, לאחר מסעות קשים ברחבי תימן ומשם הוטסו לארץ בחשאי ברכבת אווירית שכללה מאות טיסות.                     
יהודי עירק הועלו לארץ במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" במשך שנתיים.            
  1. עליה מבוקרת
בשנים 1952-1956 התבצעה מדיניות של עלייה מבוקרת והדרגתית ממדינות בהן לא נשקפה סכנה לגורל היהודים, ממרוקו ומתוניסיה. המועמדים לעלייה עברו מיון על פי מספר קריטריונים: גיל (מתחת ל-35), מצב בריאותי ומקצוע – כושר עבודה. 85% מהעולים היו צרכים להגיע מעליית הנוער או מתנועות חלוציות.                                                                                                                                              בדפוס זה בלטה העדפת צרכי מדינת ישראל הנבנית והצורך להתמודד עם מיעוט משאבים והקושי לספק עבודה, דיור ושרותי רווחה. הייתה העדפה להעלות יהודים הכשירים לעבודה שיכולים לתרום לבנייתה של המדינה ולא כאלה העלולים להיות לנטל על המדינה.                                                                                                                                                                                                                                               הממשלה הקימה גוף מתאם, "המוסד לתיאום" שקבע את מדיניות העלייה והוקמו וועדות מיון שקבעו את התאמת המועמדים לעלייה. מדיניות זו יצרה משבר בעלייה מצפון אפריקה משום שמשפחות וקהילות שלמות רצו לעלות לארץ ביחד ולא בצורה מבוקרת.                                                                                                                                              
  1. עליה חשאית
היו מדינות עוינות בהן רדפו את היהודים ולא אפשרו יציאה חופשית של יהודים משטחן אל מדינת ישראל. לכן  אורגנה בשנות השישים "עלייה חשאית" של יהודים  תוך הברחתם מחוץ למדינותיהם ללא ידיעת השלטונות.  העלייה החשאית הייתה ממדינות מזרח אירופה וממדינות האיסלם: מלבנון, סוריה, מצרים ומרוקו.                      העלייה בוצעה ע"י הסוכנות היהודית, המוסד וארגונים יהודיים עולמיים. היהודים הוברחו מעבר לגבול סוריה ולבנון או בדרכים שונות בים ובאוויר ממצרים וממרוקו.                           
 הקשיים של רשויות המדינה והחברה בקליטת העולים בשנות ה-50  וההתמודדות עם הקשיים
 תהליך הקליטה של עולי שנות החמישים היה רצוף מכשולים שהקשו על מוסדות המדינה ועל
העולים עצמם. בתוך שלוש שנים עלתה לארץ כמות עולים הגדולה במספרה מהאוכלוסייה היהודית
בארץ והמשק הישראלי נקלע לקשיים כלכליים שהכבידו על הוותיקים ועל העולים כאחד.
  1. תחום הדיור:
קשיים
בשנות החמישים עמדה המדינה בפני מחסור בדיור עבור העולים הרבים שהגיעו לארץ, המדינה לא הייתה ערוכה לקלוט כמות כזו של עולים ולא היו פתרונות דיור לכולם.  המחסור בדיור נבע ממחסור בתקציב ובתשתיות מתאימות. 
הניסיון להפנות עולים להתיישבות חקלאית לא הצליח. ההתיישבות החקלאית לא התאימה לאורח חייהם בארצות האיסלם. עבודה חקלאית נתפסה בעיני רבים מהעולים כפגיעה במעמדם ובמסורתם.
קליטת העלייה בעשורים הראשונים התבצעה תוך כדי עיצוב גבולותיה של מדינת ישראל ונועדה לתת מענה לצורך הביטחוני של הקמת יישובים בגבולות המדינה ולצורך הדמוגראפי של פיזור האוכלוסין.       
דרכי ההתמודדות
מעברות  
רוב העולים נשלחו תחילה לשיכונים ארעיים – מחנות הצבא הבריטי שפונו, בתים ערבים נטושים בערים המעורבות ובמחנות מיוחדים שהוקמו במקומות שונים בארץ ונקראו "מחנות העולים". ב-1950 התמלאו מחנות העולים הזמניים והוחלט על הקמת מעברות.
חלק מהעולים שוכנו באופן זמני במעברות והיה עליהם לעבוד ולהגיע באופן עצמאי לשיכון קבע.
המעברות הוקמו בסמוך לערים הגדולות וגם כיישובים עצמאיים.
תנאי החיים במעברות היו קשים. העולים התגוררו בהן בצפיפות, הן לא חוברו למערכת המים ולא היו בהן שירותים תברואתיים. 
המעברות הוקמו לעולים מכל המדינות, אך רוב העולים שגרו במעברות היו יוצאי ארצות האיסלם.  עולים אלה שהו זמן רב יותר במעברות מעולי ארצות אירופה משתי סיבות עולים שמוצאם מאירופה נעזרו בגופים מארצות מוצאם ובקרובי משפחה שחיו בארץ וסייעו להם להגיע לדיור קבע.
ב-1952 החלו בחיסול המעברות. חלק מהמעברות הפכו לעיירות פיתוח או לשכונות בערים גדולות.
ב-1963 חיו עדיין 15 אלף איש במעברות בישראל.
עיירות הפיתוח 
 ישובים עירוניים מרוחקים ממרכז הארץ שהוקמו במיוחד עבור העולים. הוקמו כדי ליצור מרכז כפרי לכמה יישובים קטנים שסביבן מתוך שיקולים גיאוגרפיים וביטחוניים, הן נתנו מענה לצורך בפיזור אוכלוסייה לאורך הגבולות וליישוב אוכלוסייה באזורים מבודדים. 
תחילה הופנו אל עיירות הפיתוח עולים מכל ארצות המוצא אך בהדרגה הורגש משקלם של עולים בני עדות המזרח. עיירות הפיתוח הביאו להעמקת הפער החברתי והתרבותי בין ותיקים לבין עולים חדשים בני עדות המזרח. עד סוף שנות השישים הוקמו יותר מ-30 עיירות פיתוח. תושבי עיירות הפיתוח הועסקו בעבודות שירות ואחזקה בעיירות, וחלקם השתלב בתעסוקה שסיפקו המושבי והקיבוצים הסמוכים אליהן.
ההתיישבות הכפרית
רבים מבין העולים בשנות ה-50, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, יושבו במושבי עולים שהוקמו לאורך גבולות הארץ. אלה היו ישובי ספר שהיו חלק ממדיניות הביטחון – הגנה על גבולות הארץ וחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין והרחבת המגזר החקלאי.
במסגרת מדיניות יישוב העולים במושבי עולים, סיפקה הממשלה לעולים הדרכה חקלאית ואמצעי ייצור. עם זאת, עבודת האדמה הייתה זרה לחלק גדול מהעולים ורבים מהם נטשו את המושבים.
  1. תחום התעסוקה:
קשיים
המשק הישראלי, לא היה ערוך לספק עבודה לאוכלוסייה שמנתה 700 אלף עולים. עם גלי העלייה נוצר צורך פתאומי ליצור מקומות עבודה חדשים כיוון שבקרב העולים הייתה אבטלה רחבת היקף.
העולים בני עדות המזרח, שהועסקו בחקלאות חשו מושפלים משום שבארצות מוצאם עסקו בעבודה זו הערבים. הם נטשו את החקלאות וכך גדלה בקרבם האבטלה   
לרוב העולים לא היה הון עצמי שיאפשר להם להתבסס מבחינה כלכלית עם הגיעם לארץ. חלקם היו זקנים וחולים שלא היו כשירים לעבודה פיזית קשה.
למדינה לא היה די כסף ומזון להעניק לעולים הרבים שהגיעו ארצה, לכן לא ניתנה לעולים תמיכה של מוסדות המדינה.
 דרכי ההתמודדות
עבודות יזומות
כדי להתמודד עם בעיית האבטלה והמחסור במקורות פרנסה, הנהיגה הממשלה עבודות יזומות והעולים הועסקו בעבודות כמו: סלילת כבישים, קטיף, נטיעות, סיקול אבנים וכדומה. מאחר שהיה צריך לחלק את מכסות העבודה בין כל העולים, לא ניתן היה להעסיק את כולם למשך שבוע עבודה שלם והם הועסקו באופן חלקי, השכר ששולם על בסיס יומי היה נמוך. מפרנסים רבים נותרו ללא הכנסה שתאפשר קיום בכבוד.
משטר צנע     
הממשלה הנהיגה מדיניות "צנע" שמטרתה הייתה הקצבת מזון שווה לכל האוכלוסייה בארץ.
השקעות בתשתית התעשייתית                                                                                                           מאמצע שנות ה-50 הצליחה הממשלה לצמצם את האבטלה ע"י השקעות רבות במפעלי תעשייה בעזרת תרומות של יהודי התפוצות ובעקבות עידוד בעלי הון יהודים מהעולם לבוא ולהשקיע בישראל. לפיתוח התעשייה סייע הסכם השילומים עם גרמניה – במשך 12 שנה הזרימה ממשלת גרמניה 820 מליון דולר למדינה כפיצוי על רכוש יהודי שאבד בשואה.         
  1. תחום החינוך
קשיים
  • בעשור הראשון להקמת המדינה היה מחסור במוסדות חינוך, בעיקר במקומות המרוחקים ממרכזי הערים. התעורר הצורך בהכשרת מורים שישתלבו בהוראה במוסדות החינוך השונים. מרבית בתי הספר שהוקמו במעברות סבלו ממחסור במבנים נאותים, בשולחנות וכסאות, ספרי לימוד ומורים מוסמכים. תנאי מצוקה קשים ופגעי טבע (גשם, קור ובוץ ) היקשו על ההוראה. צוות המורים הורכב ממורים צעירים חסרי ניסיון ומיומנות, את העבודה החינוכית עשו מורות חילות, מדריכי נוער ומתנדבים רבים שראו בפעילותם החינוכית במעברות מלאכת קודש.
  • עולים רבים דיברו עדיין בשפת אם ולא ידעו עברית.
  • היה צורך בהכנת ספרי לימוד ועזרי הדרכה שיתאימו לעולים החדשים.
דרכי ההתמודדות
מערכת החינוך שמה דגש על הקניית השפה העברית לעולים החדשים.
בשנת 1949 נחקק "חוק חינוך חובה" שלפיו ילדים בני 5-14 זכאים לחינוך חינם. ילדים בני 14-17 חויבו ללמוד בבתי ספר לנערים עובדים.
לייעץ על דרכי הוראה שיביאו להצלחתם של בני העולים החדשים בבתי הספר.
ב-1953 נחקק "חוק החינוך הממלכתי" שביטל את הזרמים השונים במערכת החינוך וקבע חינוך אחיד לכל הזרמים, למעט החינוך החרדי, שנותר עצמאי.
  1. תחום החברה והתרבות
קשיים
השתלבות יוצאי ארצות האסלאם בחברה הישראלית הייתה קשה. בקרב ראשי המדינה ובקרב החברה הישראלית, רובה יוצאת אירופה, רווחו דעות לא אוהדות ומתנשאות על עולי ארצות האסלאם.
אווירה זו הגבירה את תחושת הזעם והתסכול אצל עדות המזרח.
לגישה המתנשאת שגרמה לרגשות קיפוח בקרב העולים יש להוסיף לכך את העובדה שהעולים מארצות אירופה הצליחו לצאת מהמעברות לאחר זמן קצר.
הישוב הוותיק, רובו ממדינות אירופה היה חסר את הכלים והידע הנדרשים כדי לטפל בעולים החדשים שבאו מארצות אסיה ואפריקה. (הוותיקים לא הכירו את שפתם, את אורח חייהם).
התנאים הקשים, האבטלה, המחסור, אי ידיעת השפה העברית והשהייה הממושכת במחנה העולים גרמו למשברים קשים אשר מנעו קליטה מהירה וטובה. העולים כעסו על הוותיקים בארץ. יחס הניכור נבע מן ההרגשה של הותיקים כי הם בנו את הארץ ולכן מגיע להם יותר מאלה שבאו אל המוכן וגם בשל הפער בין המנטאליות של הותיקים שברובם היו ממוצא אירופי לבין המנטאליות של יהודי המזרח.
הציפייה הייתה כי העולים יתאימו את עצמם במהירות האפשרית לתרבות הקיימת בארץ. להרגשה זו תרמה גם תפיסת "כור ההיתוך" שכאמור שללה את הזהות והתרבות שאיתן באו העולים ודרשה מהם להחליפן בזהות "ישראלית".

דרכי ההתמודדות
תפיסת "כור ההיתוך":
הממסד הישראלי ניסה להתמודד עם הבדלי התרבויות באמצעות מדיניות "כור ההיתוך" – מיזוג גלויות במטרה ליצור דמות אחת של ישראלי  – דמות "הצבר". 
תפיסת "כור ההיתוך" טענה, שעל העולים להתנתק מן התרבות המקורית, לאבד את כל סימני הגולה הייחודיים להם ולאמץ דפוסי התנהגות "צבריים".
על העולים החדשים הופעל לחץ לשנות את שמותיהם לשמות עבריים, הם התבקשו לשנות את לבושם המסורתי ללבוש הנהוג בארץ (בגדי חאקי) ועוד.
גישה זו נבעה מן החשש של הנהגת המדינה, שהעולים שהיו בני תרבויות שונות מאלה של בני הארץ ישנו את אופייה של המדינה.
דוד בן גוריון הסביר את גישת "כור ההיתוך" בכך שיש להנחיל לעולים החדשים את המורשת והתרבות של הישוב בארץ ישראל – ציונות , חלוציות, אהבת הארץ. בתהליך נדרשו העולים לאבד את כל הסימנים והתרבות שהביאו איתם מארצות המוצא שלהם. יצירת "כור ההיתוך" הוטלה על מערכת החינוך ועל צה"ל.
תוכניות הלימודים הותאמו לשאיפה ליצור תרבות ישראלית אחת לכולם, המבוססת על ערכי התרבות המערבית.
במסגרת תוכניות הלימודים נלמדו מקצועות כמו מולדת, היסטוריה, אזרחות, ספרות ועוד.
מדיניות "כור ההיתוך" לא חיזקה את תהליך "מיזוג הגלויות" ואף חידדה את תחושת העלבון והקיפוח בקרב העולים בני עדות המזרח.
שיקולים משפיעים על תהליך הקליטה
השיקולים שהנחו את מוסדות המדינה הושפעו בעיקר מצורכי המדינה ובמידה מסוימת משיקולים שנגעו לרצון להקל ולזרז את שילובם של העולים בחברה הישראלית:
  • שיקולים של פיזור אוכלוסין ויישוב כל חלקי הארץ, מתוך רצון ליישב ביהודים את הגליל ואת הנגב ולהרחיב את מפת ההתיישבות היהודית בארץ.
  • שיקולי ביטחון הינחו את הקמת ההתיישבות הכפרית לאורך הגבולות ואת הקמת עיירות הפיתוח בצפון כמו שלומי וקריית שמונה.
  • רצון להרחבת המגזר החקלאי היה בין השיקולים להקמת ההתיישבות הכפרית.
  • השיקולים המשפיעים על מדיניות "כור ההיתוך": בשל ריבוי התרבויות והלשונות באר. כתוצאה מקיבוץ הגלויות, היה צורך ביצירת תרבות אחת מאחדת, שתגבש את העם בישראל כלאום ישראלי מאוחד בתרבותו. בקרב מעצבי מדיניות "כור ההיתוך" התגבשה אמונה פנימית שקבלת התרבות הישראלית החדשה, על ערכיה המערביים, תקל על תהליך השתלבות העולים בחברה הישראלית.
 
מאורעות ואדי סאליב
ביולי 1959 ירה שוטר יהודי ביעקב אלקריף, עולה חדש ממרוקו, בשכונת ואדי סאליב בחיפה, שכונת עוני צפופה שרוב תושביה עולים מארצות האיסלם, בעיקר ממרוקו.
האדם שנורה היה מעורב בקטטה, ולטענת המשטרה היה שיכור וגילה התנגדות. שמועות על מותו הסעירו את הרחוב ופרצו מהומות והפגנות נגד המשטרה שקיבלו את הכינוי "מאורעות ואדי סאליב".
במהלך המהומות הוצתו מכוניות, נפרצו ונבזזו חנויות, שוטרים ואזרחים נפצעו ועשרות נעצרו.
למחרת התפשטו מהומות והפגנות בכל רחבי הארץ, בעיקר בבאר שבע ובמגדל העמק. את ההפגנה בחיפה למחרת היום הוביל דוד בן הרוש, עולה ממרוקו, ששירת בצבא ועם שחרורו התקשה למצוא מקום עבודה וחש שדוחים אותו על רקע עדתי. הוא פתח בית קפה בוואדי סאליב.
ראש עירית חיפה, אבא חושי, ראה במהומות עניין פרטי של קבוצת עבריינים ולא בעיה חברתית.
כעבור שלושה שבועות התחדשו המהומות בוואדי סאליב והמשטרה הגיבה בכוח, עצרה 60 מתפרעים ובראשם את דוד בן הרוש שהכריז על שביתת רעב בכלא.
 
משמעות המאורעות
המאורעות היו ביטוי של זעם, כאב, תסכול, עוני, תחושות קיפוח ומרירות קשה שחשו העולים מארצות צפון אפריקה, ובעיקר יוצאי מרוקו.
בשנת 1958 היו בארץ כ-160 אלף עולים יוצאי מרוקו ומצבם היה קשה במיוחד.  רבים מהם היו קשישים וחולים. רבים אחרים התפרנסו בדוחק מעבודות קשות והתגוררו בעיירות מרוחקות מהמרכז. אלה שגרו בערים הגדולות, חיו בשכונות צפופות מוכות עוני. עולי מרוקו חשו כי הם נדחקים לשולי החברה וסובלים מאפליה בכל מקום.
השפעת המאורעות
  • בעקבות המאורעות מינתה הממשלה ועדת חקירה בראשות השופט עציוני. בפני הוועדה התייצב מנהיג המהומות בוואדי סאליב , דוד בן הרוש, צעיר יהודי שסיפורו שיקף את מצבם הקשה של יוצאי מרוקו.    בן הרוש סיפר כי לאחר שחרורו מהצבא התקשה למצור עבודה ומקום מגורים הולם, וכי חש שדוחים אותו על רקע עדתי. דברי בן הרוש עוררו ויכוח בציבור הישראלי, היו שהסכימו עם ההערכה שעולי מרוקו סובלים מאפליה ומקיפוח על רקע עדתי, אך אחרים טענו כי הסיבה למצבם היא רמתם הנמוכה.
  • בן הרוש ביקש לנצל את מאורעות ואדי סאליב לשם כניסה לממסד כמייצג את אוכלוסיית ארץ ישראל השנייה: את אלה שחשו מקופחים וסבלו מרמת חיים נמוכה.
  • על רקע המאורעות והקרבה למועד הבחירות, נקטה הממשלה צעדים לטובת עולי ארצות האיסלם כמו: הגדלת התקציב לשיכון עבור מפוני המעברות, הצעת חוק למתן מענק למשפחות ברוכות ילדים ותכנון קורסים לרכישת מקצוע עבור חיילים משוחררים.
  • למאורעות אלה נודעה השפעה גם בתחום הפוליטי, המפלגות הוותיקות הגדילו את מספר המועמדים מבני עדות המזרח ברשימות שלהן ואף הוקמו רשימות לכנסת על רקע עדתי עם מצע שהציב את בעיותיהם של יוצאי ארצות האיסלם בראש סדר העדיפויות.
 
 

 מלחמת ששת הימים, עליה וקליטה, זכרון השואה  

  • הבעיות הלא פתורות בעקבות מלחמת העצמאות

  • מלחמת ששת הימים

  • עליה וקליטה

  • זכרון השואה

 
בעיות הביטחון הבסיסי:
במרס 1949 הסתיימה מלחמת העצמאות, והסכמי שביתת הנשק נחתמו בין ישראל לכל אחת מן המדינות הלוחמות (מצרים, ירדן, סוריה ולבנון). בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של המדינה הצעירה, הבין שמבחינתן של מדינות ערב הסכמי שביתת הנשק לא מהווים את סיומה המוחלט של המלחמה, אלא הפוגה זמנית בלבד. מדינות ערב לא הסכימו לקבל את גבולותיה החדשים של מדינת ישראל, שנוצרו לאחר המלחמה, ודרשו מישראל לסגת חזרה לגבולות שנקבעו בהתאם לתוכנית החלוקה ואת החזרת הפליטים הפלסטינאים לבתיהם.
ההנחה שמדינות ערב מתכוננות לצאת לסיבוב שני של מלחמה נגד ישראל, היא שהכתיבה במידה רבה את תפיסת הביטחון של ישראל בשנות ה-50. במהלך השנים הראשונות שלאחר המלחמה, צה"ל נבנה על בסיס ההנחה, שמלחמה היא עניין של זמן, והדגש הצבאי הושם על הגנת גבולות המדינה בכדי להבטיח את קיומה של המדינה הצעירה, ולשם כך היה צורך בפיתוח כושר הרתעה והכרעה, ולא על מתקפה יזומה.
מדינת ישראל נאלצה להתמודד עם בעיות ביטחוניות בסיסיות:
  1. מאז הקמתה עמדה המדינה בסכנה ממשית בפני מתקפה ערבית כוללת, שעלולה הייתה לסכן את קיומה של מדינת ישראל. ישראל הייתה נתונה למתקפה מצדן של מספר מדינות ערב, כגון מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון.
  2. העומק האסטרטגי הצר של מדינת ישראל, העלה חשש כי בעת מלחמה תפוצל הארץ לשניים. עד מלחמת ששת הימים רוב האוכלוסייה רוכזה במישור החוף והייתה נתונה להתקפה ארטילרית יעילה של הערבים.
  3. גבולות המדינה ארוכים ומפותלים, וחלקם שנויים במחלוקת בין ישראל לשכנותיה, מכיוון שלא תאמו את הגבולות שנקבעו במסגרת החלטת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר). הגבולות היו פרוצים, ללא גדר והיה קושי רב בהגנה עליהם.
 
בעיות הביטחון השוטף:
בעיות הביטחון השוטף הן הבעיות שנבעו מן ההתמודדות היומיומית עם ההסתננויות מתוך שטחי מדינות ערב השכנות, אל שטחי יישובי הספר (ישובים שבסמוך לגבול) בישראל. בנוסף, בעיות הביטחון השוטף כללו גם את המאבק על מקורות מי הירדן, ובעיית השטחים המפורזים (שטח שאין בו כוח צבאי לשום צד).
הגורמים לבעיות הביטחון השוטף:
  1. פגיעה בריבונותה של ישראל ע"י צבאות ערב השונים לאורך קווי שביתת הנשק, ניסיונות חבלה בעבודתם של חקלאים יהודים ביישובי ספר, ופגיעה במקורות המים של ישראל.
  2. פעולות של מסתננים (מחבלים פלסטינאים), מתך שטחי המדינות השכנות אל שטחי ישראל, במטרה לפגוע ברכוש ובנפש של יהודים.
 
התגברות המתיחות בין ישראל לשכנותיה – הסתננות ופעולות התגמול (כחלק מבעיות הביטחון השוטף):
בעיית ההסתננות – מערערת את תחושת הביטחון בשנות ה-50: תופעת ההסתננות נבעה בשלביה הראשונים ממניעים חברתיים וכלכליים משום שמדובר בפליטים פלסטינאים שרצו לחזור לבתיהם שננטשו במהלך המלחמה, מתוך רצון לאתר את משפחותיהם, להציל את רכושם ולחזור ולעבד את אדמותיהם. להסתננות זו לא היה אופי אלים, ונעשתה למטרות קיומיות. בתגובה לפעולות ההסתננות, לעיתים צה"ל פתח באש על המסתננים, דבר שהביא להסלמה ומאבק אלים.
ב-1953 הסלימה תופעת ההסתננות, שנועדה למטרות גניבת רכוש של יהודים, איסוף מודיעין והטלת טרור על האוכלוסייה היהודית ביישובי הספר. ההסלמה באה לידי ביטוי בפעולות הפדאיון (פליטים פלסטינאים שאומנו לפעולות טרור בשטח ישראל), שהגיעו ממצרים. הפדאיון חדרו לשטח ישראל ותקפו מטרות אזרחיות וצבאיות בדרום הארץ ומרכזה. פעילות זו נמשכה במקביל לפעילות הכוחות הצבאיים הסדירים של מצרים בגבול, שכללה ירי על ישובים, וסיורים של צה"ל ואף ניסיונות להשתלט על שטחים.
מאבק על מקורות המים – החל מ-1951 הסכסוך בין ישראל לסוריה היה על שאלת ייבוש החולה, שדרכה עבר נהר הירדן, ועל שאלת השליטה על הכינרת. מטרת ישראל הייתה להגדיל את כמות המים העומדת לרשותה, לחזק את השליטה הישראלית בשטחים המפורזים ולהבטיח את השליטה על הכינרת.
אולם המתיחות בגבול הצפוני לא פסק. קו הגבול בין ישראל לסוריה היה מטרים ספורים מהכינרת במטרה להשאיר את הכינרת כולה בידי ישראל. בפועל היה קושי ליישם הסדר זה בין סוריה לישראל בשל הקושי לשלוט שטח קטן ולמנוע מהאזרחים הסורים להשתמש במים. בנוסף לכך, על-פי ההגדרה הגבול בין שתי המדינות אמור היה להיות גמיש בהתאם לשינויים לקו המים, את הטענה הזו הסורים דחו, והתוצאה הייתה תקריות אש בין ישראל לסוריה.
ישראל יוזמת פעולות תגמול כפתרון לבעיית המסתננים:
כדי להתמודד עם תופעת ההסתננות נקטה ישראל פעולות תגמול צבאיות בשטחים שמחוץ לגבולותיה, כדי להשיג את היעדים הבאים:
  1. למנוע מהמסתננים (והפדאיון) לחדור לשטח ישראל.
  2.  להרתיע את מדינות ערב שריבונותם תפגע עם יאפשרו יציאה של מסתננים משטחן.
  3. להשיב לאוכלוסייה בישראל את ביטחונה מבחינה מורלית ומעשית.
פעולות התגמול במסגרת מדיניות פעולות התגמול נערכה באוקטובר 1953 פעולה צבאית גדולה בכפר קיביה. פעולה היתה תגובה על רצח שלושה יהודים ביהוד. בפעולה זו פוצצו חברי יחידת ה-101 בתים בכפר ונהרגו 69 בני אדם בעיקר נשים זקנים וילדים. האו"ם גינה את ישראל על הפעולה.
השלכות הפעולה פעולה זו יצרה מחלוקת גדולה בקרב שרי הממשלה. משה שרת שהיה שר החוץ הסתייג מן הפעולה וטען כי היתה חפוזה, משום שלטענתו ירדן העבירה לישראל כי תפעל לבלום הסתננויות משטחה. מחלוקת זו הובילה להתפתחות של שתי גישות באשר לפעולות צבאיות:
גישה מדינית: אותה ייצג שר החוץ משה שרת, שטען שאין לבצע פעולה צבאית חריפה מחשש להסלמה ויש להשאיר מקום להידברות. כמו-כן פעולות צבאיות פוגעות בדימוי של ישראל בזירה הבינלאומית.
גישה ביטחונית: אותה ייצגו בן-גוריון ומשה דיין, שטענו כי פעולות צבאיות ירתיעו את מדינות ערב ויחייבו אותן לשמור על הסכמי שביתת הנשק.
פעולות תגמול נוספות בעקבות המשך הפגיעה בתושבי ישראל ע"י מסתננים שפגעו במתפללים במושב שפריר, תקפו אוטובוס במעלה עקרבים ופגיעה ביהודים בקיבוצים "נחל עוז" ו"רמת-רחל", הגיב צה"ל בפעולות תגמול. פעולותיו של צה"ל בתגובה להתקפות היו:
  1.  תקיפת משטרת קלקיליה בגבול ישראל ירדן, אוקטובר 1956.
  2. מבצע חץ שחור (פברואר 1955) – במהלך פעולה זו פגעו כוחות צה"ל בבסיס המודיעין של מצרים בעזה. פעולה זו בלטה בייחודה מכיוון שנועדה לפגוע באופן ישיר במתקנים של הצבא המצרי. השלכותיה של פעולה זו, היו התגברות המתיחות בין ישראל למצרים, והתגברות פעולות הפדאיון, ואף הידוק הקשרים בין מצרים לברה"מ.
  3. מבצע עלי זית (דצמבר 1955) – צה"ל פשט על מוצבים סורים בחוף המזרחי של הכינרת בתגובה להתנכלויות של סורים לדייגים בכינרת. כ-50 חיילים סורים נהרגו, 30 נשבו ולצה"ל היו שישה הרוגים.

מלחמת ששת הימים

סיכום מהיר
מלחמת ששת הימים נפתחה ב – 5 ביוני 1967 בשעה: 7:45 .
בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ – 180 מטוסי חייל האוויר הישראלי , בפיקודו של מרדכי הוד , בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצריים , סוריה , ירדן ועיראק במבצע שנקרא: "מבצע מוקד". תקיפות אלה היו הפתעה מוחלטת , חייל האוויר תקף את כל חילות האוויר של מדינות ערב.
חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית כמעט, על כל שדות התעופה המצרים. שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה.
מיד לאחר המכה הראשונה, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח למדינה והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי וחיל האוויר הירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר.
בניגוד למתקפה היבשתית שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית במשך כל ימי הלחימה. כ-350 מטוסים הושמדו ביום הראשון למלחמה מתוך כ-600 המטוסים שהיו למדינות הערביות הלוחמות.
המלחמה ארכה שישה ימים ובה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים , ובין היתר כבשה את: סיני , רצועת עזה , רמת הגולן , הגדה המערבית ומזרח ירושלים. שטחים אלה הגדילו את שטחה של מדינת ישראל פי שלושה משטחה של ישראל קודם למלחמה.
כמבצע צבאי, מלחמת ששת הימים מהווה את אחת ההצלחות הגדולות ביותר בתולדות המלחמה בעידן המודרני.
במלחמת ששת הימים נהרגו: 779 איש , נפצעו: 2,593 איש , שבויים: 15 איש בישראל.
לעומת זאת בירדן , סוריה , מצרים ועיראק נהרגו: 21,500 איש , נפצעו: 45,000 איש , שבויים: 6,000 איש.
המלחמה הסתיימה ב – 10 ביוני בניצחון לישראל.

 
הגורמים למלחמת ששת הימים
  1. התגברות המתיחות בגבול הסורי
בשנת 1967 גברה המתיחות בגבול סוריה-ישראל. הידיעות על ריכוז כוחות גדולים כביכול של צה"ל בגבול סוריה, באו ממוסקבה. ידיעות אלו ממוסקבה באו גם לעודד התלקחות צבאית באזור. למרות שלא היה ריכוז כזה, חשו הסורים איום מצד ישראל על רקע הפלתם של שישה מטוסים סוריים מעל הכינרת (בקיבות "האון") ב- 7 באפריל 1967.
  1. הקרב על המים (סוריה-ישראל)
בין סוריה לישראל שררה מתיחות על רקע הקמת "המוביל הארצי" מאז 1964 (העברת מים מן הכינרת לנגב). סוריה עמדה בראש מאבקן של מדינות ערב למנוע מישראל מימוש תכניותיה. על פי החלטה של ועדת הפסגה הערבית הראשונה, סוריה התחילה בפעולות שנועדו להטות את זרימת מקורות הירדן, הבניאס והחצבני, כך שלא יזרמו לירדן.
ישראל החליטה לפגוע בעבודות ההטיה הללו. מטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו בקיץ 1966 את האתר שבו התבצעו פעולות ההטיה. סוריה הפסיקה את פעולותיה, אולם הפוטנציאל להתלקחות נשאר.
  1. תפיסת השלטון בסוריה על ידי הפלג הצעיר והקיצוני במפלגת הבעת'
השתלטות הפלג הצעיר והקיצוני במפלגת הבעת' שהייתה בשלטון בסוריה בפברואר 1966. פלג זה חרחר מלחמה. המשטר החדש זכה לגיבוי של ברית המועצות.
  1. פעולות מחבלים נגד ישראל
ועידת הפסגה הערבית החליטה על הקמת ארגון השחרור הפלשתינאי (אש"ף) שהזרוע הצבאית שלו הייתה "אל- פתח". המחבלים ב"אל- פתח" נתמכו על ידי ממשלת סוריה וביצעו מאות פעולות טרור וחבלה נגד ישראל עד פרוץ המלחמה.
  1. חולשתה של ישראל בעיני הערבים בעת חילופי השלטון
חילופי השלטון בישראל עם פרישתו של דוד בן גוריון, החלפתו על ידי לוי אשכול, שנתפס כאדם הססן, והמיתון הכלכלי הקשה שפקד את מדינת ישראל באמצע שנות ה- 60 הובילו את מנהיגי מדינות ערב להערכה כי מדינת ישראל נחלשה וכי זו השעה המתאימה לתקוף אותה.
  1. המלחמה הקרה
התייצבותה של ברית המועצות לימין מדינות ערב והתייצבותה של ארצות הברית לימין ישראל החריפו את המתח בין ישראל למדינות ערב, שהוביל בסופו למלחמה.
  1. תוקפנות מצרית וחסימת מיצרי טיראן
מאז התבוסה במלחמת סיני ביקשה מצרים ל"סגור חשבון" עם ישראל. נאצר התחיל להתכונן לעימות צבאי עם ישראל, שיחזיר לו את כבודו כמנהיג העולם הערבי ויחלץ אותו מההסתבכות הצבאית בתימן. בנוסף, ב-22 במאי 1967 הכריז נאצר על חסימת מפרץ אילת לאוניות ישראליות ולכל האניות המובילות "חומרים אסטרטגיים לישראל". זו הייתה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי. במהלך זה הפך נאצר את המלחמה כמעט לבלתי נמנעת.
התוצאות וההשפעות של מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים פרצה ב- 5 ביוני 1967, עם שחר תקף חיל האוויר הישראלי את חיל האוויר המצרי והשמידו תוך שעות מספר. לאחר מכן תקף חיל האוויר הישראלי את חילות האוויר של סוריה וירדן. במקביל נכנס צה"ל לחצי האי סיני, וכעבור שלושה ימים השתלט על כל שטחו. עד ה- 7 ביוני כבש צה"ל את מזרח ירושלים, בקעת הירדן, הר חברון וכל אזור יהודה ושומרון (הגדה המערבית) שהיו קודם לכן חלק מירדן. ב- 9 ביוני התחיל הקרב על רמת הגולן, וב- 11 ביוני כבר הייתה הרמה בידי ישראל. ב- 11 ביוני נסתיימה המלחמה.
 
תוצאות המלחמה והשפעותיה
  1. בתחום הצבאי
א. הסרת האיום על מדינת ישראל ושינוי האסטרטגיה הצבאית של צה"ל – הסכנה של האיום הישיר על מדינת ישראל הוסרה. בעקבות כיבוש "השטחים" (יו"ש), חצי האי סיני ורמת הגולן קווי האש היו רחוקים ממרכז הארץ (הקו הסגול). מצב זה אפשר לצה"ל לעבור מתפיסה צבאית של מלחמת מנע לתפיסה צבאית של מערך בולם, הרחק מישובים ישראליים.
ב. התעצמות צה"ל – אחרי המלחמה התחילה ישראל לשפר את אמצעי הלחימה של צה"ל. חיל האוויר גדל פי שניים ורכש מטוסים מארצות הברית. חיל השריון הכפיל את מספר הטנקים שלו. הייצור הביטחוני גדל פי חמישה בשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה ותקציב הביטחון גדל באופן ניכר.
  1. בתחום החברתי
א. הוויכוח הציבורי על עתיד השטחים – כאמור, התחילו להתגבש בישראל מחנות חברתיים כמו גוש אמונים שטענו שהשטחים הם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ושצריך ליישבם לעומתם תנועת "שלום עכשיו" טענה כי מטעמים מוסריים אין להחזיק בשטחים כבושים ולשלוט באוכלוסייתם.
ב. שינוי מצב הרוח – במקום אווירת הייאוש שהייתה לפני המלחמה, כעת הייתה אוירה של אופטימיות, הרבה נטו להאמין שהערבים למדו את הלקח ועכשיו יהיו מוכנים לעשות שלום בכל מחיר.

  1. בתחום הכלכלי
בתקופה שלאחר המלחמה עבר המשק הישראלי ממצב של מיתון לשגשוג כלכלי. הודות ליהודי העולם גדל יבוא ההון למדינת ישראל והגידול בהשקעות הביא להרחבת התעשייה הכבדה והקלה, להרחבת היקף התעסוקה, לגידול בייצוא ולירידה בהיקף האבטלה. הירידה באבטלה הביאה להגדלת כוח הקנייה שבידי הציבור שבאה לידי ביטוי בדרישה למוצרי איכות ולמותרות. ערך החקלאות ירד ואילו ערכם של ענפי התחבורה התקשורת והתעשייה עתירת הידע עלה. ארצות הברית התחילה לשלוח סיוע כלכלי ובטחוני לישראל.
היחס בין ישראל ל"שטחים הכבושים": יחסים כלכליים התחילו להתפתח גם בין מדינת ישראל לשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני- "השטחים". המשק הישראלי קלט מוצרי חקלאות וכוח אדם מ"השטחים". ישראל שיווקה מוצרי תעשייה לשווקים הערביים ב"שטחים", ורמת החיים שם עלתה.
  1. השפעת המלחמה בתחום יחסי ישראל והערבים
א. החרפת הבעיה הפלשתינית – הפלשתינים הקצינו את עמדותיהם לאחר המלחמה. מדינות ערב תמכו ועודדו את המאבק הפלשתיני ובעקבות זאת התרבו פעולות החבלה והטרור נגד ישראל וישראלים.
ב. מלחמת ההתשה – לאחר התבוסה של הצבא המצרי במלחמת ששת הימים התחילה מצרים באוקטובר 1968 בהפגזות כבדות על כוחות צה"ל אשר היו ממוקמים בגדה המערבית של תעלת סואץ. ההפגזות האלו שהלכו והתגברו זכו בכינוי- 'מלחמת ההתשה'.
  1. השפעת המלחמה בתחום הבין לאומי
א. התגברות המעורבות של ברית המועצות באזור – התבוסה של מדינות ערב אשר היו מצוידות בנשק הסובייטי, פגעה קשה ביוקרה של ברית המועצות ובאמינותה. אחרי המלחמה התחילה ברית המועצות לשקם מחדש את צבאות ערב באמצעות יועצים סובייטים. אניות הצי הסובייטי הגיעו באופן קבוע לים התיכון ולים סוף. התלות הצבאית והמדינית של מדינות ערב בברית המועצות גברה.
א. החלטה מספר 242– בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה מספר 242. ההחלטה הייתה מקובלת על כל הצדדים. ההחלטה הדגישה את הצורך בשלום צודק שבו תוכל כל מדינה באזור לחיות בביטחון ובחופש. קריאה לישראל לסגת מהשטחים שנכבשו וקריאה לסיום מצב הלחימה וכיבוד ריבונות המדינות הטריטוריאליות ולחופש שיט בנתיבי השיט הבינלאומיים.
  1. חיזוק הקשר בין ישראל ליהודי התפוצות
לאחר הניצחון עלה מעמדה של מדינת ישראל בעיני יהודי התפוצות והם התחילו לראות במדינת ישראל ציר מרכזי בחיי העם היהודי. היהודים בכל העולם הזדהו עם מדינת ישראל ויהודים בעלי ממון שוכנעו כי בטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל נחוצים להמשך קיומו של כלל העם היהודי בעולם. מכאן היה ברור לחלק גדול מיהודי התפוצות כי בארץ ישראל יוכרע עתיד העם היהודי. יהודי העולם תמכו בישראל מבחינה כלכלית ואלפי מתנדבים ועולים הגיעו לארץ ובכך חיזקו את הקשר בין מדינת ישראל לקהילות היהודיות בכל העולם. גם התיירות היהודית לארץ גדלה.

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (6.10.73 – 24.10.73 ) הייתה אחת מהמלחמות הקשות ביותר שעברה מדינת ישראל במהלך קיומה, והיו לה השלכות נרחבות בשנים שלאחריה על מדיניות החוץ והפנים של ישראל.
בסקירה זו נעמוד על הגורמים והנסיבות לפרוץ המלחמה, מהלכיה העיקריים, תוצאותיה והשפעותיה .
הגורמים למלחמה ומטרותיה
  • הגורם העיקרי להחלטת מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל היה הרצון שלהן להשיב את כבודן שנפגע קשות במלחמת ששת הימים ולהשיב להם את השטחים שאבוד להם במלחמות הקודמות .
  • נשיא מצרים, אנואר סאדאת, ראה בפתיחת המלחמה מהלך שיגרום לפתיחתו של משא ומתן מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני (יש לציין כי זו הנחה שמקובלת על חלק מהחוקרים את הנושא).
  • בשנים שלפני המלחמה נעשו מספר ניסיונות להביא למו"מ מדיני בעיקר בין מצרים לישראל בדבר נסיגה של ישראל מתעלת סואץ, אולם הניסיונות לא עלו יפה.
  • תחושת ביטחון מופרזת בישראל והערכה כי צבאות ערב טרם מוכנים למלחמה גרמו לכך כי ישראל לא הייתה ערוכה למלחמה, (ראה בהמשך בתיאור ההפתעה .
המטרות שהנחו את סאדאת לצאת למלחמה נגד ישראל באוקטובר 1973 :
  • רצון לשקם את כבודה של מצרים שנפגע במלחמת ששת הימים .
  • הרצון להחזיר למצרים את השטחים שהפסידה במלחמות שונות .
  • רצון לשבור את התפיסה הביטחונית של ישראל , תפיסה שלפיה תוספת שטחים תחזק את המדינה ואת עליונות צה"ל.
  • יש כאלה הטוענים שסאדאת ראה במלחמה אמצעי שיעודד תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני.
ההפתעה וכשלון המודיעין
ישראל הופתעה מפרוץ המלחמה, ולהלן עיקרי הסיבות לכך  .
  • מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון ישראלי מוחץ והביאה לכך כי ישראל חשה כי היא בעמדת כוח צבאית ברורה מול מדינות ערב .
            לתחושה זו התלוותה הרגשת זלזול ביכולת הצבאית של צבאות ערב והערכה כי לא יוגלו לשקם         
            את כוחם במשך זמן רב .
  • היות ולישראל אין עומק אסטרטגי (בשטחים שהיא יכולה להלחם בהם מבלי לסכן את מרכזי
האוכלוסייה שלה והכלכלה שלה ) – בנתה ישראל מערך מודיעין משוכלל שהיה אמור לספק התראה מספקת (של מספר ימים) במקרה של פריצת מלחמה כדי שישראל תגייס את כוחות המילואים שלה .
הסתבר כי מערך המודיעין היה אומנם משוכלל והזרים ידיעות על הכנות מצרים וסוריה למלחמה , אל הידיעות לא תורגמו כראוי להתראה על פריצת מלחמה (ראה בהמשך ), ולמעשה נכשל המודיעין בכך שלא סיפק בזמן התראה על המלחמה המתקרבת .
  • לאור הצלחתו המרשימה של חיל האוויר של ישראל במלחמת ששת הימים המשיכה ישראל לבנות
       חיל אוויר חזק ביותר, והאמינה כי חיל האוויר יוכל להכריע את המלחמה העתידית בכוח העליונות   
       האווירית שלו . (במלחמה הסתבר כי טילי קרקע אוויר שבידי המצרים גרמו לחיל האוויר אבדות
       כבדות ) .
  • לאורך תעלת סואץ הוקם קן ביצורים חזק שהתבסס על מעוזים שמוקמו על שפת התעלה
("קו בר – לב ") ושררה אמונה כי המעוזים בשילוב יחידות שריון בעורפן יעמדו בהתקפה מצרית.
(הנחה זו לא הייתה נכונה, מיד עם תחילת המלחמה הסתבר כי קו המעוזים נפרץ ותוך מספר ימים הוא נכבש ע"י המצרים למעט מעוז אחד ) .
  • המצרים הסוו את הכנותיהם למלחמה ונקטו באמצעי הטעייה כיד להסתיר את כוונותיהם .
    כשלון המודיעין
הנחת המודיעין (ה"קונספציה" ) הייתה כי מצרים לא תצא למלחמה בישראל לפני שתשלים את בניית כוחה, בעיקר את חיל האוויר שלה . על יסוד הנחה זאת סברו גורמי המודיעין כי מלחמה לא צפוייה לפני שנת 1975.
כחודש לפני פרוץ המלחמה החלו לזרום ידיעות מודיעין על ההכנות המצריות והסוריות להתקפה. חלקן נבע מראיית ההכנות בשטח, ריכוזי כוחות וקידומם ופרישת הכוחות במערך התקפי, וחלקן הגיע ממקורות מודיעין אמינים כמו המלך חוסיין שנפגש עם גולדה ומסר על הכוונה של מצרים וסוריה לתקוף את ישראל, וסוכן שמילא תפקיד בכיר במצרים ונפגש עם ראשי המודיעין שלנו , שתי המקורות מסרו על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במתקפה. אולם ראשי המודיעין דבקו בעמדתם "הסבירות למלחמה נמוכה ביותר " . רק בבוקר יום הכיפורים ה 6 לאוקטובר התקבלה ידיעת מודיעין אמינה כי באותו היום תפתח ההתקפה, הממשלה החליטה לגייס את מערך המילואים, אולם הגיוס בוצע בחיפזון ולפני שכוחות המילואים נפרשו מול האויב – החלה המלחמה .
פרשת כשלון המודיעין ואי מוכנותו של צה"ל לפתיחת המלחמה כונו בציבור לאחר המלחמה בשם "המחדל" .
מדוע הופתעה מדינת ישראל כאשר החלה מלחמת יום כיפור ?
לשאלה זו מספר תשובות : 1) ישראל הרגישה שהיא נמצאת בעמדת כוח מול מדינות ערב, היא זלזלה ביכולת הצבאית של מדינות ערב והעריכה כי צבאות אלה לא יוכלו לשקם את כוחם במשך זמן רב.
2) כישלון מערך ההרתעה – ישראל בנתה מערך מודיעיני משוכלל , אבל הוא לא סיפק התראה בזמן.
3)ההנחה והאמונה שקו הביצורים ("קו בר-לב") שהתבסס על מעוזים שהוקמו על שפת תעלת סואץ בשילוב יחידות שריון, יעמוד בפני התקפה מצרית.
הנחה זו הובילה לשאננות או להתעלמות מידיעות מודיעיניות שהזהירו מפני התקפה מתקרבת .
4)המצרים הסוו את ההכנות שלהם למלחמה, ונקטו אמצעי הטעיה כדי להסתיר את כוונותיהם .
המהלכים העיקריים של המלחמה
התקפה מצרית-סורית : 8-6 באוקטובר. לאחר הפגזה כבדה המצרים חוצים את תעלת סואץ על גבי 12 גשרים, עוקפים את המעוזות ומתקדמים עד למרחק של כ 8 ק"מ מהתעלה. למצרים יתרון גדול בטנקים ובכוחות רגלים. המעוזים נצורים ונכשלים ניסיונות לחלץ את הלוחמים שבהם (במחיר כבד ביותר) והם נופלים בידי המצרים למעט המחוז הצפוני בתעלה .
הסורים פורצים לרמת הגולן , כובשים את רובה ומאיימים להגיע לכינרת , נבלמים בקרב כבד בצפון הרמה, ליד קוניטרה ב"עמק הבכא". מוצב החרמון נופל בידי הסורים ביום הראשון למלחמה בהתקפת כוחות שהונחתו ממסוקים.
חיל האוויר נפגע מטילים נגד מטוסים ומתקשה לסייע לכוחות הקרקע בשתי החזיתות, בישראל שוררת הרגשת סכנה קיומית.
כשלון התקפת הנגד בחזית התעלה : 8 באוקטובר: התקפת נגד ישראלית מסתיימת בכישלון . אוגדות השריון של צה"ל מנסות לפרוץ לתעלה אך המצרים מצליחים לבלום אותה . אבדות קשות לשריון עקב כך שהמוני חיילי רגלים משתמשים בטילים נגד טנקים.
ריכוז מאמץ בצפון : עקב האיום על צפון ישראל , צה"ל מרכז את המאמץ נגד הסורים ברמת הגולן" תוקף ביבשה (עם שתי אוגדות שריון) ובאוויר (מתן עדיפות לתקיפות חיל האוויר ברמת הגולן). בימים
11-8 באוקטובר נהדפים הסורים בחזרה לגבול, וצה"ל עובר להתקפה לתוך סוריה ומשתלט על שטחים עד למרחק של 40 ק"מ מדמשק. מוצב החרמון נכבש מחדש בקרב כבד . כוחות משלוח עירקיים וירדנים מנסים לסייע לסורים בהתקפת נגד אך נכשלים . חיל האוויר תוקף מטרות אסטרטגיות בכל רחבי סוריה .
העברת מאמץ המלחמה לדרום  : ב 14 לאוקטובר – כישלון התקפה מצרית לאורך כל החזית. מכאן עוברת היוזמה לצה"ל: ב 15-14 לאוקטובר צולח צה"ל את התעלה מערבה ב"תפר" בין שתי ארמיות מצריות. קרב דמים באזור "החווה הסינית" בין צנחנים ישראלים לכוחות מצרים. צה"ל מתקדם ממערב לתעלה כך שכוח מצרי גדול ממזרח לתעלה (הארמיה השלישית) נותר מכותר. צה"ל נעצר במרחק של 101 ק"מ מקהיר.
צליחת התעלה מסמלת את המפנה במלחמה : ממצב פתיחה קשה ביותר- מצליח צה"ל לעבור להתקפה אשר בסופה הוא נמצא מעבר המערבי של התעלה ומכתר כוחות מצריים גדולים.
הפסקת אש  : ב22 לאוקטובר מכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש.
הקרבות בדרום נמשכים עד 24 לאוקטובר, בעיקר באזור העיר סואץ.
לאחר הפסקות האש נערכות שיחות בתווך האו"ם בק"מ ה 101 על הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים.
מעורבות המעצמות " תוך כדי המלחמה מעורבות המעצמות (ארה"ב ובריה"מ) במלחמה הן בפעילות דיפלומטית ובמגעים ביניהן והן בסיוע בנשק (בריה"מ משגרת נשק לסוריה וארה"ב מפעילה "רכבת אווירית" להשלמת אבדות צה"ל במטוסים, טנקים ותחמושת חיונית).
קשיים שנוצרו בגלל ההפתעה
  • לא התקבלה בזמן התרעה על המלחמה הקרבה, הגיוס היה מאוחר ונוהל בחיפזון .
  • בחזית הצפון – בתום יום אחד הצליח הצבא הסורי לכבוש את רוב הגולן ולהגיע קרוב לכינרת. צהל נכנס לקרבות בלימה קשים מול הסורים (הקרב ב"עמק הבכא").
  • בחזית הדרום – הצבא המצרי חוצה את התעלה וכבש את כל המעוזים למעט מעוז אחד. המצרים שלטו על כל קו "בר-לב" ונכנסו לעומק של כ 8 עד 10 קילומטרים. בפיקוד העליון של צה"ל היו מבוכה ובלבול וצה"ל נכשל בניסיונו לבלום את המצרים .
  • טילי קרקע אוויר של המצרים גרמו אבידות כבדות לחיל האוויר .
תוצאות והשפעות של מלחמת יום הכיפורים
  • צה"ל הצליח, למרות ההפתעה ותנאי הפתיחה הקשים של המלחמה, לשנות את מהלכה, לעבור להתקפה וליצור מהפך במגמת המלחמה: לקראת סוף המלחמה מסתמן ניצחון ישראלי ברור בכל החזיתות, כאשר צה"ל נערך במרחק 40 ק"מ מדמשק ו101 ק"מ מקהיר.
  • מחיר המלחמה בישראל היה כבד ביותר : 2,656 הרוגים , 7,251 פצועים 301 שבויים, עשרות
נעדרים (בהמשך נעשו פעולות נרחבות לאיתורם ואלה נמשכות עד היום), אבדות כבדות במטוסים וטנקים, כמו כן מחיר כלכלי כבד ביותר. (קיפאון במשק הישראלי ואינפלציה).
  • נפגעה תחושת הביטחון והאמונה המלאה בתפיסה הביטחונית : אלו היו מעתה נתונים לביקורת
ציבורית יסודית יותר . כמו כן התערער האמון בשורה של אישי ציבור בצבא ובדרג הפוליטי (בראשם של שר הביטחון משה דיין).
  • הוקמה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת "אגרנט" – אשר חקרה את מחדלי המלחמה ומסקנותיה
הופנו כנגד הדרג הצבאי : הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר נאלץ להתפטר, ושורה של קצינים בכירים באגף המודיעין ובפיקוד דרום הודחו.
  • הופעת תנועות מחאה. בציבור הופיעו תנועות מחאה אשר אנשיהן היו קצינים וחיילים שחזרו מן
המלחמה. הידוע בין יוזמי תנועות המחאה היה סרן מוטי אשכנזי אשר במלחמה מלא תפקיד שלמפקד מעוז "בודפשט" בצפון התעלה, המעוז היחיד שלא נפל בידי המצרים. תנועות המחאה קיימו הפגנות וקראו להתפטרות הממשלה ואישי מפתח בה.
  • שינויים במפה הפוליטית : ועדת אגרנט אמנם פטרה את הדרג המדיני מאחריות למחדלי המלחמה
אך תנועת המחאה נגד הממשלה הביאה להתפטרות שר הביטחון משה דיין ולאחריה את התפטרות ממשלת גולדה מאיר. הביקורת הציבורית הנמשכת על הממשלה סללה את הדרך למהפך הפוליטי של 1977 בו עלתה לשלטון מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין .
  • התמודדות קשה עם השכול, הטיפול בנושא השבויים והנעדרים. נושאים כאובים אלו הפכו
למרכזיים בציבור הישראלי . הוקם מרכז מיוחד לאיתור שבויים ונעדרים ונעשו מאמצים רבים בשנים הבאות להתחקות על גורלם של הנעדרים.
  • הגברת הקיטוב בחברה הישראלית בענייני חוץ וביטחון . בחברה הישראלית גבר הקיטוב בין אלו
שקראו להגברת האחיזה של ישראל בשטחי "ארץ ישראל השלמה" ע"י התנחלות רחבת היקף ("גוש אמונים") לבין אלו אשר קראו לוויתורים טריטוריאליים משמעותיים לערבים תמורת הסדר שלום ("שלום עכשיו").
  • הגברת תלותה של ישראל בארה"ב. עקב המחיר הכבד של המלחמה בנשק והנזק הכלכלי הכבד –
גברה תלותה של ישראל בסיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מצד ארה"ב.
  • המלחמה סללה את הדרך לביקורו של הנשיא סאדאת בישראל (1977). לאחר המלחמה הושגו
הסדרי הפרדת כוחות בין ישראל ומצרים ו"הסכם ביניים" לפיו מסוגה ישראל מחלק גדול מסיני. שני הצדדים גילו נכונות להיכנס למו"מ על שלום ונכונות זו הביאה לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977 , לשיחות שלום וחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (הסכם קמפ-דיוויד) בשנת 1979 .
ומעבר לכל בחסרה הישראלית חל שבר מוסרי.  ערכי היסוד החברה כמו : האמונה במנהיגות המדינית והצבאית, התערערו ועמדו למבחן .
המשך – תוצאות והשפעות של מלחמת יום הכיפורים
א. מדיניות פנים:
  1. מישור הצבאי – צה"ל לא העריך נכונה את הצבאות הערביים,הוא טעה בדבר הקונספציה של "סבירות נמוכה" למרות שכל הנתונים בשטח הראו על התקפה מצרית – סורית,בנוסף כוחות צה"ל לא היו ערוכים מבחינת ציוד חדיש (מלבד חיל הים) לקדם מתקפה ערבית.אולם למרות הטעויות הוכיח צה"ל שהוא צבא מצוין והוא הצליח להעביר את המלחמה לשטחי האויב.
  1. מישור הכלכלי- ישראל נכנסה לתקופה של קיפאון כלכלי,הוצאות הביטחון גדלו והגרעון הלאומי גדל,ישראל הפכה להיות תלויה בארה"ב.
  1. מישור האזרחי – האבידות הכבדות גרמו לזעזוע עמוק בציבור הישראלי:כ 2600 חללים,קרוב ל 8000 פצועים וכ 300 חיילים נפלו בשבי. מכל שכבות הציבור נשמעה הדרישה להקים ועדת חקירה שתחקור את ה"מחדל".
ב – 18 בנובמבר הקימה הממשלה את "ועדת אגרנט" – ועדת חקירה שבה היו חברים אנשים ידועים ביושרם ובאמינותם. הוועדה שמעה קרוה ל 90 עדויות מראש הממשלה גולדה מאיר,שרי ממשלה, אלופי צה"ל וגבתה עדויות מ 200 קצינים. רק באפריל 1974 פורסם החלק הראשון של מסקנות הוועדה.
מסקנותיה והמלצותיה:
  • להעביר מתפקידו את האלוף זעירא,ראש אמ"ן.
  • להשעות את האלוף גונן מתפקידו כאלוף פיקוד דרום
  • לסיים את כהונתו של הרמטכ"ל,דוד אלעזר.
  • הוועדה פטרה את הדרג המדיני מאחריות למחדל.
בעקבות הסערה  הציבורית שהתעוררה עקב מסקנותיה של הוועדה התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה באפריל 1974. ממשלת רבין שקמה אחריה לא כללה את משה דיין.
בבחירות שהתקיימו זמן קצר לאחר הקרבות ניצח "המערך" אך הליכוד צבר עוצמה משום שרבים האשימו את המערך כאחראית למחדל מלחמת יום הכיפורים. וכך הוכשרה הדרך למהפך הפוליטי ב – 1977.
ב. מדיניות חוץ:
  1. אירופה – יחסה העוין של אירופה בזמן המלחמה ולאחריה נבע משתי סיבות :האחת – החשש שהמלחמה עלולה לגרור את מעצמות העל למלחמה גרעינית שבה עתידה אירופה לספוג את המכה הראשונה. השנייה – בעת המלחמה הכריזו מדינות הנפט הערביות על חרם הנפט כאמצעי לחץ כלכלי מדיני על ישראל. חרם הנפט פגע באירופה,יפן וארה"ב.
ביטוי בולט ליחס העוין התגלה בסירובם של חברות נא"טו להרשות את נחיתת מטוסי "הרכבת האווירית" האמריקניים לצורך תדלוק.
  1. ארה"ב הוסיפה להיות בת ברית נאמנה לישראל. הדבר בא לידי ביטוי בתמיכה בישראל באו"ם,ריכוך היחס העוין בקרב ארצות אירופה,אספקה של ציוד צבאי חיוני,סיוע כספי ותיווך בין ישראל למצרים ע"מ להגיע הסדרי שלום (מצד שני היחסים בינה לבין מצרים התהדקו)
  2. אפריקה – במהלך המלחמה ולאחריה נותקו היחסים בין ישראל לבין רוב מדינות אפריקה.הסיבה העיקרית היא הלחץ הלובי לניתוק היחסים תמורת סיוע כספי גדול.
  3. הערבים – הזעזוע מהמלחמה היה גם בקרב הערבים מלחמה זו שימשה כנקודת מפנה עתה ניתן יהיה לשבת ליד שולחן הדיונים ולהגיע להסדרים מדיניים.בנוסף חל קיטוב בין ארגוני המחבלים ה"מתונים (פת"ח והחזית הדמוקרטית) אשר לא התנגדו לרעיון של הקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל לבין ארגונים הקיצוניים שסירבו להכיר ברעיון זה.
סדאת התחזק בעולם הערבי,הפחית את הוצאות הביטחון,הכלכלה המצרית התחזקה,תלותו של סדאת בברה"מ פחתה.
הערבים הצליחו למחוק את השפלת מלחמת ששת הימים,בסוריה ובמצרים המלחמה נתפסה כניצחון.
ג. הסכמי הפרדת הכוחות ברמת הגולן (1974)
שני הצדדים התחייבו לשמור על הפסקת האש,קו ההפרדה תאם ברוב המקומות את הקו"הסגול". ישראל נסוגה מן המובלעת ומקונטרה. מוצב החרמון נמסר לידי כוח או"ם שהתייצב לאורך החיץ בין שני הצדדים. בכך באו לסיום פעולות האיבה בין צה"ל ובין הסורים שנמשכו מאז הפסקת האש ב -23 באוקטובר 1973..
ד. הסכם ביניים עם מצרים (1975)-
לארה"ב הייתה מטרה להביא את ישראל ומצרים לידי חתימה על הסדר ביניים שיהווה בסיס להסכם שלום בעתיד.
ההסכם נחתם ב – 1 בספטמבר 1975 הסכם זה כלל את הסעיפים הבאים:
  • נסיגת ישראל בסיני עד מפרץ סואץ בין שני הצבאות יתהווה איזור חיץ שבו ישב כוח האו"ם.
  • שני הצבאות ידללו את צבאותיהם.
  • מעבר חופשי של ציוד לא מלחמתי לישראל דרך תעלת סואץ.
  • ישראל ויתרה על רוב השטח במעברי הגידי והמיתלה שבו הוצבו תחנות התראה אמריקאניות.
  • בארות הנפט של אבו – רודיס נמסרו למצרים.
  • מצרים התחייבה להקל על החרם נגד ישראל בכך שתסיר את החרם מעל חברות אמריקניות הסוחרות עם ישראל.
משמעות ההסכם הייתה: שלב חשוב בדרך להסכם שלום קבוע,ההסכם שיפר את יחסי ישראל – ארה"ב, ארגוני החבלה החלו לפגוע גם במטרות מצריות.
 
שאלות מבחינות בגרות בנושא "מלחמת יום כיפור"
שאלה-1
קטע מקור – מלחמת יום הכיפורים
קרא את הקטע שלפניך, וענה על שני הסעיפים א-ב שאחריו.
 
"… ואז באו הימים הנוראים. 23 בספטמבר עד 5 באוקטובר: אמ"ן הלך כסומא, כצאן, למלכודת ההונאה הערבית. נפל לתוכה, כשל והכשיל. עשרות פיסות מידע, שסתרו את הקונספציה הדוגמטית (=המוקבעת) הגיעו לאמ"ן, ולא מצאן דרך לפרוץ לעיני הקברניטים. כל מה שסתר את הקונספציה של "סבירות נמוכה" למלחמה לא נמצא ראוי לדיווח – גם אם מקורו בטובים שבמקורות קהילת הביון. אמ"ן גם הצליח להטות מדרך הישר את הביון האמריקאי. שם הגיעו ערב המלחמה להערכה מוסמכת, כי צפוייה מיד מלחמה, שלחו חוות דעתם הבהולה לישראל, וקיבלו מידע והערכה מרגיעה ומנטרלת…" (מתוך: בן פורת, "נעילה: סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים", הוצאת ידיעות אחרונות, 1998)
א. הסבר עפ"י הקטע, מדוע הופתעה מדינת ישראל כאשר החלה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. (10 נקודות)
ב. הסבר שלוש השפעות של מלחמת יום הכיפורים על מדינת ישראל. (15 נקודות)
שאלה-2
  • הסבר מדוע הופתעה מדינת ישראל כאשר החלה מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973), וציין את תוצאות ההפתעה בחזית הדרום ובחזית הצפון. (13 נקודות)
  • הסבר שלוש השפעות של מלחמת יום הכיפורים: שתי השפעות על המדינה והחברה בישראל והשפעה אחת על מדינות ערב (12 נקודות).
שאלה-3
  • קרא את הקטע שלפניים מדברי נשיא מצרים אנואר סאדאת, וענה על השאלה שאחריו.
"התבוסה ביוני 1967 יצרה ספק עם מצרים תצא עוד למלחמה. אחריותנו עומדת למבחן. אינני מוכן לקבל פתרונות של כניעה או להיכנע, לא אשב לשולחן המשא ומתן עם ישראל כשאני במצב מושפל, מכיוון שפירוש הדבר כניעה. אנו חייבים להוכיח לבני עמנו, לאויבינו ולידידינו כי אנו מסוגלים להקריב, לעמוד ולהילחם ולשנות את המצב באמצעים העומדים לרשותנו".
(מעובד על פי א. בר יוסף, הצופה שנרדם, זמורה ביתן, 2001, עמוד 123)
הסבר על פי הקטע, מה הניע את סאדאת לצאת למלחמה נגד ישראל באוקטובר 1973. (12 נקודות)
  • הסבר את הסיבות לשאננות ישראל, שהקלה על הסורים והמצרים לבצע התקפת פתע ב-6 באוקטובר 1973. (13 נקודות)
שאלה-4
  • הסבר את המניעים של מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל באוקטובר 1973. מדוע הופתעה מדינת ישראל כאשר החלה המלחמה.(13 נקודות)
  • הסבר שתי השפעות של מלחמת יום הכיפורים על מדינת ישראל. (12 נקודות)
שאלה-5
הסבר מה הניע את מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל באוקטובר 1973. (10 נקודות)
שאלה-6
הצג שתי השפעות של מלחמת יום הכיפורים על מדינת ישראל. (10 נקודות)
שאלה-7
איזה מסר מעבירה הקריקטורה? (בניתוח קטע מקור חזותי בבחינת הבגרות עליכם לתאר את כל מה שאתם רואים ולאחר מכן להסביר את הקשר בין מה שמופיע בציור לעובדות ההיסטוריות)

גלי עלייה למדינת ישראל בשלושים השנים האחרונות של המאה העשרים

הסיכום שלפניכם עוסק בעליות למדינת ישראל שהתקיימו בשלושת העשורים האחרונים של המאה העשרים, והראשונה שביניהם החלה ליתר דיוק, כבר במהלך המחצית השנייה של שנות השישים. העולים הגיעו בעיקר משני מקומות: 1) ברה"מ (החל משנות התשעים "מדינות חבר העמים"), 2) אתיופיה. הסיכום מחולק לארבעה חלקים:
  • רקע – נתונים על עליות למדינת ישראל מ-1948 ועד 1970.
  • עליית יהודי ברית המועצות (ברה"מ) מסוף שנות השישים ושנות השבעים.
  • עליית יהודי אתיופיה.
  • עליית יהודים ממדינות "חבר העמים" במהלך שנות התשעים
 
רקע – נתונים על עליות למדינת ישראל מ-1948 ועד 1970:
מיד עם הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948, נפתחו שעריה בפני עולים יהודים מכל העולם. במגילת העצמאות נכתב כי "מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית  ולקיבוץ גלויות"""".
ערב הכרזת המדינה חיו בישראל כ-650,000 יהודים, ובמהלך השנתיים שלאחר מכן, עלו לישראל כ-700,000 יהודים שהגיעו מאירופה (מחנות העקורים), עיראק ומרוקו. במהלך המחצית הראשונה של שנות ה-50 הגיעו לישראל כ-210,000 עולים, בעיקר ממרוקו, מצרים ומזרח אירופה (פולין ורומניה). במחצית הראשונה של שנות השישים הגיעה הגיעו לישראל כ-200,000 עולים, כאשר רובם הגיעו ממרוקו, רומניה וארגנטינה.
 במהלך המחצית השנייה של שנות השישים, בעקבות הניצחון של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים, עלו לישראל עוד כ-200,000 עולים. הישגי המלחמה, ותחושת האופוריה שהגיעה אחריה, לא רק שחיזקו את מדינת ישראל, אלא גם את זהותם היהודית של יהודים רבים ברחבי העולם. רוב העולים הגיעו ממדינות מערביות כמו: ארה"ב, קנדה, מערב אירופה, דרום אפריקה, ומדינות אמריקה הלטינית.
ב-1968 בעקבות גלי העלייה הגדולים, הקימה ממשלת ישראל את המשרד לקליטת עלייה. המשרד הקים ברחבי הארץ מרכזים לקליטת עלייה, בהם קבלו העולים מקום מגורים, סיוע במציאת עבודה ושיעורים ללימוד השפה העברית. ב-1970 הוחלט להעניק לעולים סל קליטה למשך שלוש שנים.  סל הקליטה כולל זכויות והטבות מיוחדות שנועדו להקל על העולים, את תהליך הקליטה במדינת ישראל. הסל כולל הטבות בתשלום מס, סיוע בשכר לימוד ורכישת דירות.

המעבר מכור היתוך לחברה רב תרבותית

ביטויים בתחומים שונים בחברה ובתרבות בישראל
מדיניות קליטת העלייה לישראל עברה שינויים משמעותיים במהלך ששת העשורים לקיומה של המדינה- מגישת "כור היתוך" לגישת "רב תרבותיות".
כור היתוך הביטוי כור היתוך מתייחס למדיניות ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות, ולפיה על כל העולים לארץ, להתאים עצמם לכלל האומה הישראלית המתחדשת, שסימלה המייצג הוא דמות "הצבר"- בלבוש, בעיסוק ובתרבות. תפיסה זו מבטאת המשכיות של הגישה שהייתה בקרב מנהיגי הישוב עוד לפני קום המדינה.
המטרההתאמת העולים החדשים מכל הארצות למודל היהודי החדש המבטא בתרבותו, בעיסוקיו ובהופעתו את המהפכה הציונית שעמדה בניגוד לכל מה שהזכיר וסימל את היהודי בגולה. הכוונה הייתה לסלק חוליי הגלות ולהניח יסודות לחברה יהודית חדשה ובריאה שתקום בארץ.
לשם השגת המטרה, נעשה רבות לטיפוח זהות לאומית, השיח בתרבות הישראלית הדגיש את דמות הצבר והודגשה גבורת הלוחמים והגשמת קיבוץ הגלויות בא"י.
רב תרבותיותגישה שמדגישה את חשיבות הקבלה של זהויות תרבותיות שונות, במיוחד במדינות קולטות הגירה. על פי גישה זו הקבוצות השונות שומרות על זהותן מארץ המוצא, על המנהגים, האמונות והשפה שלהן, אך יחד עם זאת מאוחדות בנאמנותן הלאומית (לארץ הקולטת).
המעבר מגישת כור היתוך לרב תרבותיות, מבטא תהליך של מעבר מתרבות שמעמידה במרכז את האומה הנבנית ואת הערכים הלאומיים המשותפים, לתרבות שמעמידה במרכז את הפרט ואת השונות/הגיוון התרבותי. בהקשר של מדינת ישראל מעבר זה מבטא סובלנות לקיומן של מספר תרבויות במדינה, תוך הכרה שהמאחד בין הקבוצות השונות, הוא ההסכמה על קיומו של משטר דמוקרטי  והכרה במוסדות השלטון שלה.
המטרה ויתור על חלום, יצירת חברה חדשה ואחידה, תוך הכרה שחברת מהגרים בנויה ממגוון תרבויות.
הגורמים למעבר לחברה רב תרבותית:
  1. תהליכים כלכליים שהתרחשו במדינת ישראל ובעולם המערבי- העמדת היחיד וצרכיו במרכז החליפה את תחושת החברה המגויסת והנלחמת על קיומה. (האינדיבידואליזם החליף את הקולקטיביזם)
  2. מגוון אמצעי התקשורת וזמינותם- מצב זה מאפשר לעולה לשמור על קשריו התרבותיים עם ארץ מוצאו.
  3. ההבנה שגם בלי הניסיון להאיץ את קליטת העולים, בתוך שניים עד שלושה דורות ממילא הצעירים משתלבים בחברה הכללית ורואים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה.
  4. פער כלכלי- הרחבת הפערים הכלכליים יצרה ניכור ופגעה בסולידאריות החברתית.
ביטויים לרב תרבותיות בתחומים שונים בחברה ובתרבות בישראל:
  • אופן הקליטה- הכרה בשונות של העולה ובתרבות אותה הביא עימו לארץ, למשל: אין יותר דרישה לשינוי שמות, עידוד נשים אתיופיות להתפרנס מיצירות המשקפות את תרבותן.
  • חינוך- עבודות שורשים, ערבי קהילות, ציון מועדים ומנהגים של קהילות שונות, תוכניות לימוד.
  • אומנות- ייצוג התרבויות השונות, למשל, תיאטרון "גשר" (רוסי), תערוכות אומנות אתיופית, תיאטרון בשפה המרוקנית. לכך יש להוסיף את המעבר בתכנים שעסקו בהאדרת דמות הצבר לתכנים שעוסקים בפרט ועולמו, תוך ביקורת על השלטון ועל החברה בישראל.
  • תקשורת- מגוון רחב של אמצעי תקשורת בשפות שונות טלביזיה עיתונות.
  • פוליטיקה- הקמת מפלגות עדתיות, שפנו לקהל מוגדר של עולים מתוך רצון לייצג את האינטרסים הייחודיים שלהם. ש"ס למזרחים, "ישראל בעלייה" לעולים מחבר המדינות.
חברה רב תרבותית- סיכויים וסיכונים:
סיכויים:
  1. המגוון הרב של התרבויות בארץ מחזק את השפע התרבותי, יוצר חברה בעלת מקורות השפעה מרובים ויוצר חברה סובלנית יותר לדעותיו וקיומו של האחר.
  2. הרב תרבותיות עשויה למחוק סטריאוטיפים ותחושות של עליונות ונחיתות תרבותית. היא מחזקת את תחושת הכבוד והשוויוניות של האזרחים הישראלים, שחלקם סבלו בעבר מתחושות נחיתות וקיפוח.
סיכונים:
  1. המגוון הרב של התרבויות עלול ליצור פיצול תרבותי שיפריד את החברה הישראלית ל"שבטים" נפרדים שיש בהם מתח וניכור. העדר מכנה משותף בין הזרמים התרבותיים בחברה עשוי להבליט את השוני ויצור עימות תרבותי בין המגזרים השונים.
  2. חוסר אחידות תרבותית עלול להעמיק את הפערים החברתיים. לחלק מהאוכלוסייה לא יהיו את הכלים המתאימים להשתלבות בעמדות מפתח של החברה הישראלית אם יעדיפו הסתגרות תרבותית.

עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית

היחס לזיכרון השואה במהלך שנות ה-50:
עיצוב זיכרון השואה בשנות החמישים
לשואה כאירוע הנורא ביותר של רצח עם בהיסטוריה יש תפקיד מכונן בעיצוב הזהות היהודית והישראלית. יחד עם זה היחס לשואה לעולם לא היה פשוט, מצד אחד יש לעמוד על משמעותה ולהפיק ממנה לקח היסטורי ותרבותי, מצד שני היה זה אירוע כה נורא שיש להיזהר מלעשות בו שימוש שווא.
יחס החברה הישראלית לניצולי השואה:
מעבר לרמה הממלכתית היה הציבור הישראלי בהלם מממדי השואה אבל גם חדור בתחושה של כעס וחוסר הבנה כלפי הניצולים עצמם. אצל רבים מקרב התושבים הותיקים בארץ התפתחו תחושות של עליונות והסתייגות כלפי היהודים בגולה שהלכו "כצאן לטבח" ולא התנגדו ונלחמו על חייהם. יחס זה הופנה גם לעבר ניצולי השואה. בארץ ניסתה החברה היהודית לבנות אידיאל של יהודי חדש, לוחם, אקטיבי לעומת היהודי הגלותי, החלש, הפסיבי שלא נאבק על חייו.
ניצולי השואה נתפסו כמייצגי היהודי הגלותי החלש והכנוע, וכמנוגדים באופן מוחלט לדמות הצבר הישראלי : חסון, שזוף, חדור רוח לחימה וניצב מול כל אויב.
סיפורם נחשב כמעורר בושה לאומית, הוא הודחק והושתק, נחשב כזיכרון פרטי חסר חשיבות לאומית ולא חלק מהזיכרון הקולקטיבי הלאומי.
הגבורה הצבאית של בני היישוב היהודי בא"י במאבקם מול הבריטים והערבים על הקמת המדינה, גרמה לחוסר הבנה של כניעותם של ניצולי השואה לנאצים.
חוסר ידע בסיס על מה שבאמת קרה באירופה ושתיקתם של הניצולים עמד בבסיס טענה מופרכת זו.
נושא השואה גם לא נלמד בבתי הספר תיכוניים עד סוף שנות השישים ובצורה לא מעמיקה ביסודיים. החברה הישראלית הנציחה בעיקר את הלוחמים והמתנגדים לנאצים כמו מורדי גיטו ורשא, הפרטיזנים וכיו"ב. אפשר לתאר את היחס של החברה באותן שנים כשתיקה ומבוכה ביחס לשואה. היה זה נושא לא מדובר.
השתיקה הייתה גם פעמים רבות נחלת הניצולים עצמם. אלו רצו יותר מכל להשתלב בחברה הישראלית וגזרו על עצמם שתיקה והדחקה. הם בקשו להתחיל חיים חדשים וילדיהם לא ידעו במקרים רבים מה עברו הוריהם ומה הם שומרים בלבם.

העצמת מרכזיות המרד בגטאות כמוקד להזדהות החברה הישראלית עם נושא השואה
לעומת היחס הכללי אל הניצולים, מדינת ישראל התייחסה בצורה שונה אל מגזר ספציפי מקרב ניצולי השואה : הפרטיזנים וגיבורי המרידות כנגד הנאצים בגטאות נחשבו לגיבורים וזכו ליחס של כבוד.  לחימתם כנגד הנאצים נתפסה כמייצגת את ערכי החברה הישראלית. סיפורם הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית.
ג.  חקיקה
המדינה לא התעלמה מנושא השואה, שנתפס באופן טבעי כטראומטי וביצה פעולות חקיקה אשר השפיעו על עיצוב הזיכרון – פעולות שמו דגש על הזיכרון הקולקטיבי.
החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י 1950 – לפי חוק זה, המועמד לדין, בעיקר יהודים באשמת תפקידים שמילאו ביודנראטים, במשטרה היהודית בגטאות, ו-'קפואים' ראשי יחידות עבודה במחנות ריכוז.
חוק זיכרון השואה והגבורה, יד ושם, תשי"ג 1953 – החוק מציג את החשיבות הלאומית של הקמת המוסד ' יד ושם' ואת מטרותיו.
חוק נכי המלחמה בנאצים, תשי"ד 1954 – לאפשר ליהודים אשר נלחמו נגד הכובש הנאצי ונשארו נכים לקבל פנסיה מהמדינה.
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט 1959 – נקבע על פי החוק שכ"ז בניסן הוא יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, לכבוד היום שהתחיל המרד הראשון באירופה הכבושה – מרד גטו ווארשה.
 

הסכם השילומים עם גרמניה
לאחר המלחמה נתפסה גרמניה בארץ כמדינה מקוללת שאין לקנות את מוצריה ואין ליצור איתה כל קשר. אולם גרמניה שלאחר המלחמה ניסתה לתקן את העוול הנורא שגרמה ליהודי אירופה והתחיל משא ומתן (תחילה סודי) בין ממשלות ישראל וגרמניה על פיצויים עבור הנעשה בשואה. מדינת ישראל הצעירה הייתה במצב כלכלי מאד קשה והכספים מגרמניה יכלו לעזור רבות להקמת המדינה. כאשר התפרסם "הסכם השילומים", 1952, פרצה בארץ סערה ומאבק ציבורי לוהט על השאלה האם יש לקבל את השילומים או לדחותם.
  • היבט לאומי– הסכם זה עשוי חזק את מעמדה של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי כולו.
  • היבט פוליטי – גרמניה המערבית שלאחר המלחמה החלה לזכות ביחס חם מצד מדינות העולם, ולכן היה חשש שבעתיד, לא ניתן יהיה לתבוע ממנה פיצוי כספי.
  • היבט כלכלי– השילומים יסייעו למדינת ישראל לממן את הפרוייקטים הלאומיים הגדולים כמו עלייה, צבא ופיתוח תעשייה.
התומכים בהסכם – מפלגת השלטון מפ"י – טענו 1. שהמשק על סף קריסה ואנו חייבים לקבל את הכספים שמגיעים לנו בדין; 2. יש לגרמניה חוב מוסרי כלפי העם היהודי ועליה לשלם עליו; 3. רק בכספים אלו ניתן לשקם את פליטי השואה.
המתנגדים להסכם – מפלגות הימין והשמאל – טענו 1. ישראל מאבדת את כבודה; 2. בקבלת הכסף יש מעין תהליך של סליחה וכפרה לעם הגרמני, תהליך שאין להשלים עמו.
מנהיג מפלגת חירות, מנחם בגין, ארגן עצרות מחאה ומאבק אזרחי שהיגיע בשיאו בהפגנה גדולה אל מול הכנסת בעת הדיון בנושא בסיסמא: "זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות!". משטרה וצבא נקראו למקום להשליט סדר והדיון בכנסת הופסק.
בסופו של דבר נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, ספטמבר 1952, והיווה מרכיב חשוב ביצוב כלכלתה הרעועה של מדינת ישראל הצעירה. להסכם היה פן כללי של העברת כספים למדינה עצמה ופן אישי של תשלומים לפליטי השואה או לאלה שניזוקו מבחינה כלכלית מעליית הנאצים לשלטון.
תביעת השילומים הייתה צעד מורכב ושנוי במחלוקת אשר גרם לויכוח נוקב בחברה – בכנסת, בעיתונות ובעצרות עם גדולות :
מצדדים
מתנגדים
1. שיקול מוסרי
ניהול מו"מ בין גרמניה למדינת ישראל  כנציגת העם היהודי עשוי לחזק את מעמדה של ישראל כיורשת חוקית של קורבנות  השואה.
1.  שיקול מוסרי
אין לנהל מו"מ עם גרמניה, מכיוון שהשילומים עלולים להיחשב מחילה על פשעים ושאין מקום לקבל פיצוי על רצח עם.
2. שיקול מדיני
העולם המערבי התחיל להתפייס עם גרמניה, לכן ראוי להזדרז ולהגיע להסכם עם גרמניה לפני שיהיה מאוחר מדי – יצירת יחסים וקבלת כספים מגורם שעתיד להיות מעצמה מובילה באירופה.
2. שמירת הכבוד הלאומי
אין לנהל מו"מ עם רוצחי העם היהודי. אסור לחלל את זכר ששת המיליון עבור בצע כסף, הדבר פוגע בכבוד הלאומי.
3. שיקול כלכלי
 השילומים יסייעו לקליטת העלייה וברכישת  ציוד צבאי, וזאת בתקופה בה מדינת ישראל  נמצאת במצב כלכלי קשה ועל סף קריסה.
3. שיקול מדיני
מפ"ם ומק"י (מפלגות השמאל), אשר הזדהו  עם ברה"מ הקומוניסטית, טענו שלנהל מו"מ עם מערב גרמניה משרת את האינטרסטים של המדינות הקפיטליסטיות (ובראשן ארה"ב).
השפעות הוויכוח על השילומים על החברה הישראלית
  1. התפייסות הדרגתית עם גרמניה
 הסכם השילומים הביא להסרת החרם הישראלי על גרמניה, והיה הצעד הראשון בתהליך ההתפייסות עם גרמניה וליצירת יחסים תקינים בין שתי המדינות.
  1. שיפור משמעותי במצבה הכלכלי של מדינת ישראל
כספי השילומים סייעו רבות בקליטת העלייה ובבניית תשתית כלכלית למדינת ישראל הצעירה בהסכם אושרו שילומים למדינת ישראל אשר נוצלו ליבוא של ציוד מודרני לתעשייה ולתחבורה, לפיתוח מחצבים ולתעשייה הכימית, כמו כן תשלום פיצויים ליחידים. כספי השילומים חילצו את המדינה ממצב כלכלי גרוע. המדינה השתמשה בכספים כדי להשתקם לאחר מלחמת העצמאות וכדי לממן את קליטתם של מאות אלפי עולים.
  1. חיזוק המשטר הדמוקרטי בישראל
במהלך הדיון בכנסת על אישור הסכם השילומים, שלווה בהתפרצויות רגשיות ובהתנגשויות מילוליות חריפות נערכה הפגנה אלימה של שוללי ההסכם שרגמו את בניין הכנסת באבנים וההפגנה דוכאה ע"י כוחות צה"ל תוך שימוש בכוח רב – מאות פצועים ועצורים. מנהיג האופוזיציה, מנחם בגין, אף איים בשימוש בכוח למניעת ההסכם (סכנה למלחמת אזרחים!). העובדה שההסכם אושר בכנסת באופן דמוקרטי ושהכרעת הרוב כובדה, הוכיחה את כוחו ועמידותו של המשטר הדמוקרטי בישראל.

משפט קסטנר:
ישראל קסטנר היה יהודי ממוצא הונגרי, פקיד במשרד המסחר והתעשייה. בשנת 1953 הואשם קסטנר ע"י מלכיאל גרינוולד בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה בזמן מלחה"ע השנייה. גרינוולד האשים אותו בהסתרת דבר סכנת ההשמדה מיהודי הונגריה על מנת להציל כ-1,700 יהודים "מיוחסים", ביניהם קרוביו וחבריו. לאלה אושר לעזוב את בודפסט לשווייץ.
קסטנר הגיש תביעת דיבה נגד גרינוולד. ביוני 1955 קבע שופט בית-המשפט המחוזי בפסק הדין, כי ההאשמות שהועלו ע"י גרינוולד נגד קסטנר בדבר שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים הוכחו, וכי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". הוא גם מצא כי קסטנר מסר עדות שקר מטעם הסוכנות היהודית במשפטו של קורט בכר בנירנברג.
הפרשה עוררה ויכוח ציבורי בארץ. תומכיו של קסטנר טענו כי למעשה הוא היה גיבור, אשר למרות כל הסיכונים האוביקטיבים והקשיים הרגשיים, שהיו כרוכים במגעים עם נאצים כמו אדולף אייכמן, עשה כמיטב יכולתו להציל מספר רב ככל האפשר של יהודים. מתנגדיו טענו שהיציל קרובים וחברים בלבד ומעשה עזר לנאצים בתמורה בהשמדת יהודי הונגריה.
מאחר שקסטנר היה עובד ציבור החליטה הממשלה לפנות לבית-המשפט העליון. בינואר 1958 החליט בית-המשפט, ברוב של שלושה מתוך חמישה, כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים וכי בנסיבות מסוימות על המנהיג להסתיר עובדות מן הציבור. אולם, כל חמשת השופטים קבעו, שקסטנר מסר עדות-שקר ב-1947 ובכך הציל קצין ס.ס. בכיר מעונש.
ב-28 במאי 1955, העלו תנועת החרות ומק"י הצעות אי-אמון בממשלה על רקע דרך טיפולה בפרשה. לאחר שהציונים הכלליים, שהיו חברים בקואליציה נמנעו בהצבעה, התפטר רה"מ משה שרת.
הפרשה כולה מוסיפה להוות נושא מחלוקת בישראל, וסביבה נכתבו מחזות ואין ספור ספרים ומאמרים. ב-4 במרס 1957 נורה קסטנר בידי צעיר לאומני קיצוני ומת מפצעיו. רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל.
משפט אייכמן באפריל 1961 היה לנקודת מפנה ביחסה של מדינת ישראל, אל עיצוב זיכרון השואה. בעוד שבשנים הראשונות להקמת המדינה, עד 1961, הדיבור על השואה היה מועט, והניצולים בקושי סיפרו על האירועים שעברו, התאפיינה התקופה שלאחר המשפט, בעיסוק אינטנסיבי הן מצד המדינה והן מצד אנשים פרטיים בכל הקשור להנצחת זיכרון השואה.
 ההיסטוריונית חנה יבלונקה, טוענת כי ל"שתיקה הגדולה" שאפיינה את היחס בישראל לשואה בשנות ה-50, עד למשפט אייכמן, היו שני גורמים:
  • עד סוף שנות ה-60 הגיעו למדינת ישראל כחצי מיליון ניצולי שואה. מרבית העולים היו עסוקים בשיקום חייהם והקמה של משפחות חדשות. במילים אחרות, ניצולי השואה העדיפו לשים בצד את העבר הנורא, ולהתמקד בבניית חייהם החדשים.
  • ניצולי השואה הגיעו למדינה צעירה שהיתה עסוקה בעיקר בבנייתה, והנצחת זיכרון החללים שהותירה אחריה מלחמת העצמאות. בהקשר זה טוענת ההיסטוריונית חנה יבלונקה, ישנו דבר נוסף, והוא קשור במושג הגבורה. בעוד שהישראלים והצברים שנולדו בארץ חשבו שגיבור הוא מי שניצב חזק וחמוש מול האויב, ניצולי השואה ראו את הגבורה שלהם בכך, שהצליחו לשרוד ולהישאר בחיים. כאן יש לזכור את דבריו של הרב יצחק ניסנבויים מגטו ורשה, על קידוש החיים כדרך להיאבק באויב הנאצי.
יחד עם זאת, השואה כן תפסה מקום כלשהו בזיכרון הקולקטיבי (הלאומי) של מדינת ישראל. אלא שבמסגרת הזיכרון הקולקטיבי של אותן שנים, נזכרה השואה בעיקר ביחס למרד גטו ורשה, שהיה סמל לגבורה המזוהה עם כוח וגאווה.
 משפט אייכמן מביא לשינוי ביחס לזיכרון השואה:
במאי 1960 נלכד בארגנטינה, אדולף אייכמן שהיה קצין בכיר באס. אס, ע"י המוסד הישראלי. באפריל 1961 החל המשפט של אייכמן בישראל, ובמאי 1962, אייכמן נידון למוות והוצא להורג בתלייה. אייכמן הואשם בפשעים נגד האנושות ופשעים נגד העם היהודי.
אדולף אייכמן היה מראשי מנגנון ההשמדה של יהדות אירופה. הוא שימש כראש המחלקה בגסטפו שאחראית על ענייני היהודים. תפקידו היה לפקח על השמדת יהודי אירופה. כמו כן שימש כאחראי על מנגנון ההסעות המורכב של שליחת היהודים למחנות ההשמדה. לאחר המלחמה ברח מגרמניה והסתתר בארגנטינה תחת זהות בדוייה. בתחילת שנות השישים גילה אותו המוסד הישראלי וסוכניו חטפו אותו במבצע נועז לארץ. בארץ העמידו את אייכמן למשפט על פשעים נגד האנושות ונגד העם היהודי. אייכמן עצמו לא התכחש במשפט לחלקו בהשמדת יהודי אירופה, אלא טען שהיה חייל, בורג קטן במכונת ההשמדה ורק מילא פקודות.
למשפט אייכמן בירושלים היתה מטרה כפולה: ראשית היתה למשפט מטרה פדגוגית (חינוכית). היתה זו הזדמנות לספר שוב את סיפורו של העם היהודי בשואה, דבר שהמדינה ראתה בו חשיבות רבה במיוחד כדי שהנוער ישמע ויזכור. נוסף לכך, קיום המשפט בישראל, כמו מוכיח שהעם היהודי זקוק למדינה שתשמור עליו, ותבטיח ששואה כזו לא תחזור על עצמה לעולם.
יחד עם זאת היו כאלה שהתנגדו לקיום המשפט בישראל, מאחר וחששו כי המשפט יעורר את האנטישמיות ברחבי העולם.
למשפט אייכמן ישנה חשיבות רבה בהשפעתו על יחסה של החברה אל השואה. היה זה משפט ראווה, אליו נקראו כ-110 עדים, ניצולי שואה. לראשונה שמעו המוני אזרחים את סיפוריהם האישיים של הניצולים שנתנו מעל בימת העדים בבית המשפט.  ההיחשפות של הציבור לעדויות האישיות של הניצולים, הראה להם כמה המושג "שישה מיליון", הנו סתום ומורכב בעת ובעונה אחת. לראשונה החל הציבור להבין שמתחת למושג "שישה מיליון" מסתתרים אנשים עם שמות וקרובי משפחה. אנשים שהיו להם חלומות ושאיפות וסיפור חיים.
ההיחשפות למעשים האיומים שנעשו לעם היהודי, דרך הסיפורים האישיים של הניצולים, הגבירה את ההזדהות האישית והקולקטיבית של הציבור בישראל, ושאלות כמו, האם עשינו כל מה שניתן על-מנת לסייע לניצולים? או מה עשה הישוב היהודי בישראל בזמן השואה? החלו לעלות ולהטריד את הציבור.
משפט אייכמן הגביר את פעילות הנצחת השואה בישראל. בתי-ספר עסקו בהנצחה של קהילות יהודיות באירופה, ומסעות לפולין החלו מיד עם סיום המשפט, עד לשנת 1967 (במלחמת ששת הימים נותקו היחסים בין ישראל לפולין).
השפעות המשפט
משפט אייכמן היה אחד השיאים בשינוי יחס החברה לניצולים. המשפט הביא לתגובה של אמפטיה כלפי הניצולים. הבנה שהניצולים הם גם קורבנות השואה ולא רק אנשים ששפר עליהם מזלם וניצלו מהתופת. משפט אייכמן חולל מפנה תודעתי, שכן הוא הפך את השואה לחלק ממכלול מרכיבי האתוס הלאומי.
  1. שינוי ביחס החברה הישראלית לניצולי השואה הפשוטים – קבלת סיפורם כחלק
     מהאתוס (הסיפור) הלאומי
*  לראשונה, הוזמנו ניצולי השואה "הפשוטים" להעיד ולספר את סיפורם, סיפור שעד כה הושתק כיוון שנתפס כמעורר בושה לאומית ואילו כעת עורר כלפיהם אמפטיה רבה.
* סיפורי העדים במשפט חשפו את הציבור הישראלי לסיפורם של "האנשים הפשוטים" (– וכך הזיכרון הפרטי תפס מקום מרכזי ליד הזיכרון הקולקטיבי), ולא רק של גיבורי המחתרת בזמן השואה. החברה הישראלית החלה לראות את הניצולים הפשוטים, ולא רק את הפרטיזנים ומורדי הגטאות, כבעלי עבר שיש לו משמעות הן במישור האישי והן במישור הלאומי.
המוני ניצולי השואה לא נתפסו עוד כמי שהלכו "כצאן לטבח", הוכר מאבקם היום-יומי להישרדות ועברם של ניצולי השואה הפשוטים הפך להיות חלק מההיסטוריה הלאומית. לכל ניצולי השואה יש מקום במערכת ההנצחה.
  1. המשפט כגורם מלכד בחברה הישראלית
 בניגוד למשפט קסטנר והמחלוקת בנושא השילומים, היה רוב הציבור הישראלי מאוחד בעניין עמדתו לדין וגזר דינו של אייכמן. המשפט חיזק את תחושת הביחד.
  1. חיזוק המקום המרכזי של מדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי בעולם
עד משפט אייכמן לא תפסה השואה מקום באתוס הישראלי. המשפט הוביל לכך שנוצר קשר הדוק בין השואה ובין הקמת המדינה. המדינה קיימת כדי שלא תתרחש שואה, ואם דבר איום זה יתרחש ליהודים יהיה לאן ללכת.
על בסיס טענה זאת נדחתה הדרישה לשפוט את אייכמן בפני בית דין בין לאומי, וההתעקשות לשפוט את אייכמן בפני בית משפט ישראלי בירושלים.
  1. התגברות העניין המחקרי בשואה
העדויות הרבות שנחשפו במשפט, נתנו דחיפה להרחבת המחקר בנושא השואה ולהפיכתו לנושא מחקרי מרכזי באוניברסיטאות בישראל בפרט ובעולם בכלל.
הוויכוח בחברה הישראלית בנוגע למשפט
למרות שמשפט אייכמן היה אירוע מלכד בחברה הישראלית, נוצרו חילוקי דעות בנוגע למספר נושאים מרכזיים :
  1. שאלת זכותה של מדינת ישראל לשפוט את אייכמן
עלתה השאלה האם למדינת ישראל, אשר עדיין לא הייתה קיימת בתקופת השואה, כלל יש את הזכות לשפוט את אייכמן.
רוב הציבור היהודי בישראל, אשר ראה קשר ישיר בין מדינת ישראל ובין השואה, תמך בקיום המשפט דווקא בישראל.
מיעוט טען שעל אייכמן להישפט בבית משפט בין לאומי, בטענה כי מעשיו של אייכמן בתקופת השואה היו פשע נגד האנושות כולה.
  1. האם מדינת ישראל מייצגת את כל יהודי העולם
עלתה שאלה האם מדינת ישראל יכולה לייצג את כל יהודי העולם, וזאת בטענה כי המדינה כלל לא הייתה קיימת בתקופת השואה ושאין לה את הזכות המוסרית לקחת על עצמה את ייצוג העם היהודי כולו ואת כל קרבות השואה.
  1. האם משפט אייכמן הוא משפט הוגן ומוסרי
עלתה השאלה אם המשפט הוא בכלל משפט הוגן ומוסרי, מכיוון שהקרבן (העם היהודי) הפך במשפט זה גם לשופט.
בנוסף, עלתה השאלה אם לאייכמן מגיע עונש המוות שנפסק לו – נטען כי המתת אייכמן סוגרת למעשה את פרשת השואה, בשעה שעל העם היהודי להשאירה פתוחה למען הדורות הבאים.
העמקת זיכרון השואה בתודעה הציבורית משנות ה-70:
שלשוה דברים השפיעו על העמקת זיכרון השואה בישראל מסוף שנות ה-60 ואילך:
  • מלחמות ואירועי טרור: אירועים שונים כמו מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ואירועי טרור כמו חטיפת המטוס לאנטבה ורצח הספורטאים במינכן, הדהדו את זיכרון השואה בקרב הציבור בישראל. העם היהודי חש ששוב קיומו אינו בטוח. ביטוי מפורסם לחושה זו ניתן למצוא בדבריו של השר הביטחון לשעבר, משה דיין, שהשתמש בביטוי "חורבן בית שלישי", כדי להמחיש את הסכנה הקשה אליה נקלעה מדינת ישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים.
במקביל לאירועים האלה, היסטוריונים ישראלים שחקרו את השואה, החלו לשנות את יחסם לשואה בעקבות השפעתן של המלחמות על חייהם והחיים בישראל. השימוש במושג הגבורה הלך ופחת, ובמקומו, החלו לחקור יותר את חיי היומיום של היהודים בזמן השואה ואת כושר עמידתם בזמנים הקשים. הגבורה החלה להיתפס לא כביטוי למעשים "גדולים" המאפיינים לוחמים בשדה הקרב, אלא דווקא כביטוי לפעולות קטנות לכאורה, פעולות יומיומיות, שבזמן השואה הפכו פתאום להיות, נורא קשות.
  • שינויים בהנצחת השואה: מ-1974 הפך טקס הזיכרון לשואה ביד-ושם לאירוע ממלכתי גדול בהשתתפות נשיא המדינה. בנוסף, מוזיאון יד-ושם שופץ וגדל בשנת 1973, וב-2005 המוזיאון שופץ בשנית, ומוג בו העולם היהודי באירופה ערב השואה, תוך שימת דגש על סיפורים אישיים.
  • לימוד נושא השואה: עד שנות השמונים (סוף שנות השבעים) לשואה ניתן מקום מצומצם ביותר במערכת החינוך, ובעיקר נלמדה סביב נושא המרד בגטו ורשה, שהיה ביטוי לגבורת לוחמים. מ-1982 החלו במערכת החינוך להשקיע יותר בנושא השואה, וללמד לא רק את נושא המרד, אלא לשים דגש חזק על פעילויות היומיום (קידוש החיים) של היהודים החיים בגטו.
להורדה והדפסת הסיכום כקובץ PDF – לחצו כאן