ההשפעות על תוצאות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל ושל תהליך הקמתן של מדינות עצמאיות ריבוניות בארצות אגן הים התיכון על גורל היהודים בארצות אלה.
גורל היהודים בארצות האסלאם:
ערב הקמת מדינת ישראל חיו כמיליון יהודים בארצות האסלאם השונות:
בצפון אפריקה היו ארצות אלה: מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.
במזרח התיכון היו אלה: סוריה, לבנון ועיראק.
יהודים רבים חיו גם בתימן, בתורכיה ובאיראן (פרס). עשרים שנה לאחר הקמת המדינה, נותרו בארצות האסלאם כ-200,000 יהודים בלבד!
כיום אין כמעט יהודים בארצות האסלאם, למעט תורכיה ואיראן (כ-200,000 יהודים חיים בכל אחת מהן). כמה קהילות יהודיות מפוארות שפרחו בעבר בארצות אלה, נעלמו כמעט לחלוטין. הבולטות שבהן היו קהילות מרוקו, עיראק ותימן.
הגורמים להיעלמותן של הקהילות היהודיות בארצות ערב לא היו זהים ואחידים בכל הארצות. גורמים אלה היו תלויים באופיין הייחודי של הקהילות השונות, וכן במצבן הכלכלי והחברתי. בנוסף, הושפע מצבם של יהודי האסלאם מתהליכים גלובליים שהתרחשו בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה ובראשם תהליך הדה-קולוניזציה והקמתה של מדינת ישראל. למרות ההבדלים בין הקהילות היהודיות השונות, ניתן להצביע על מספר מאפיינים שהיו משותפים לרובן.
מעמדם ומצבם הכללי של יהודי ארצות האסלאם ערב הקמת מדינת ישראל:
שינוי במעמדם החוקי של היהודים: עד המאה ה-20 נחשבו יהודי ארצות האסלאם ל"בני חסות" (ד'מים). מעמד עתיק זה, שניתן להם במאה ה-8 לספירה על-פי "חוקי עומר", החיל עליהם מגבלות משפלות ואילץ אותם לשלם "מס גולגולת". עם זאת, הקנה מעמד זה ליהודים הגנה מצד השליטים המוסלמיים ולכן בדרך כלל, לא חוו יהודי ארצות האסלאם אנטישמיות אלימה ורצחנית כפי שהתרחשה במזרח אירופה.
בשלהי המאה ה-19, הביא עימו השלטון הקולוניאלי לארצות האסלאם חוקות מערביות אשר בהן הושם דגש על שמירת זכויות האדם והאזרח. מתוקף חוקות אלה בוטל מעמד "בני החסות" של היהודים. המודרניזציה, שהגיעה אף היא לארצות האסלאם בעקבות הכיבוש הקולוניאלי, אפשרה ליהודים לממש את מעמדם המשפטי החדש, בעיקר בתחום הכלכלה.
היהודים בארצות האסלאם התקרבו אל השלטון הקולוניאלי: כיוון שהשלטון הקולוניאלי הטיב את מצבם הכלכלי והחברתי של יהודי ארצות האסלאם, בחרו רבים מהם לקשור את גורלם עם שלטון זה. כך נפתחו בפני היהודים אפשרויות מגוונות לפרנסה, לחינוך ולקידום. חלק גדול מהיהודים אף זכו לקבל אזרחות זרה: צרפתית, בריטית או איטלקית. בני השכבות הגבוהות מקרב היהודים סיגלו לעצמם את התרבות האירופאית שנחשבה בעיניהם לתרבות גבוהה, נאורה ומתקדמת. ההתקרבות אל השלטון הקולוניאלי בלטה בעיקר בארצות "המגרב" שבצפון אפריקה, אשר נשלטו ע"י צרפת (מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה). אחד הביטויים הבולטים לכך היו מוסדות החינוך היהודיים-צרפתיים של כי"ח ("כל ישראל חברים").
ביטחונם של יהודי ארצות האסלאם התדרדר במאה ה-20: במחצית הראשונה של המאה ה-20 חלה הרעה ביחסה של האוכלוסייה הערבית כלפי היהודים בארצות האסלאם. הרעה זו נבעה מהתקרבותם של היהודים אל השלטון הקולוניאלי, אשר נתפס בעיני הערבים כגורם זר ובלתי רצוי. בעקבות המרד הערבי בארץ ישראל, בשנים 1936-1939, התגברה העוינות כלפי היהודים בארצות האסלאם. הסכסוך המקומי בארץ ישראל הפך לסכסוך לאומי יהודי-ערבי כולל. להגברת השנאה כלפי היהודים תרמה גם התעמולה האנטישמית הגואה באירופה אשר הגיעה לארצות ערב "דרך" הכובש הקולוניאלי.
לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה התגברו המאבקים הלאומיים בארצות האסלאם, כחלק מתהליך הדה-קולוניזציה באפריקה ובאסיה. מאבקים לאומיים-ערביים אלה הבליטו את זרותם של היהודים בארצות האסלאם (שאף היו מזוהים עם השלטון הקולוניאלי) וערערו עוד את ביטחונם.
הפעילות הציונית בארצות האסלאם מבדילה את היהודים משכניהם: החל מראשית המאה ה-20 הלך וגדל היקף הפעילות הציונית בארצות האסלאם. פעילות זו כללה הקמה של תנועות נוער וארגונים ציוניים, הרחבה של החינוך הציוני, יצירתה של עיתונות עברית-ציונית ואפילו עלייה לארץ ישראל (אם כי לא במספרים גדולים). לאחר מלחמת העולם השנייה התגברה מאוד הפעילות הציונית בארצות האסלאם, וזאת בזכות הגעתם של שליחים מארץ ישראל לארצות אלה. הפעילות הציונית העמיקה את היבדלותם של היהודים מסביבתם הערבית. ערב הקמת מדינת ישראל הבינו רוב יהודי ארצות האסלאם שיהיה עליהם להגר מארצותיהם – במוקדם או במאוחר.
הגורמים השונים שהשפיעו על גורל יהודי ארצות האסלאם החל מסוף שנות הארבעים:
מה היו הגורמים שהביאו לכך שבתוך כעשרים שנה הסתיים כמעט לחלוטין הקיום היהודי בארצות האסלאם?
השפעות תהליך הדה-קולוניזציה והתגברות הלאומיות הערבית: תהליך הדה-קולוניזציה השפיע על מצבם של יהודי ארצות האסלאם בכמה תחומים. בדרך כלל הייתה זו השפעה שלילית.
מבחינה תרבותית – קשרו היהודים בארצות האסלאם את גורלם בשלטון הקולוניאלי ונטו לסגל לעצמם את התרבות המערבית. תהליך הדה-קולוניזציה הביא להתגברות הלאומיות בקרב העמים הערבים והתרבות הערבית דחקה אל השוליים את התרבות האירופאית. מצב זה בודד את היהודים והבליט את זרותם. קשה היה להם להשתלב בתרבות הערבית שהקיפה אותם.
מבחינה מדינית וחברתית – הגביר תהליך הדה-קולוניזציה את השנאה אל היהודים. זאת מכיוון שהיהודים זוהו עם המשטר הקולוניאלי השנוא שאתו ניסו התנועות הלאומיות הערביות לסלק. ככל שהעמיק תהליך הדה – קולוניאליזם, התרחבה הפעילות נגד היהודים. היו מקרים בהם האמינו היהודים שהמאבק הלאומי הערבי יהיה בעל אופי ליברלי ועל כן ייטיב איתם – אך הדבר התברר כלא נכון. בעיראק למשל, הוביל מאבקם של הערבים נגד השלטונות הבריטיים לפוגרום "הפרהוד" הקשה בו נרצחו בשנת 1941 כ-180 יהודים.
כאשר זכו המדינות המוסלמיות לעצמאותן, בזו אחר זו, הגיע מצבם של היהודים בהן לשפל חסר תקדים. יהודי אלג'יריה נאלצו כמעט כולם לברוח ממנה לאחר שאלג'יריה קיבלה את עצמאותה (1962). עשרות אלפים מיהודי מרוקו עזבו אותה בשנים הראשונות לעצמאותה (החל משנת 1956). חלקם עשו זאת בצורה בלתי-לגלית.
השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל: ככל שהתרחב הסכסוך הערבי – יהודי בארץ ישראל, גברה השפעתו על היחסים בין יהודים וערבים בארצות האסלאם. מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל הפכו סכסוך זה לעימות כולל בין העם היהודי והעולם הערבי. לעימות זה הייתה השפעה ישירה על גורלם של היהודים בארצות ערב השונות.
הראשונים להיפגע היו היהודים בארצות ערב שהיו מעורבות בפועל במלחמה: מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. כך למשל, סבלו יהודי מצרים מפגיעות רבות בעשור הראשון שלאחר הקמת המדינה. פגיעות אלה כללו מאסרים המוניים, הפקעת רכוש, חקיקה מגבילה ואפילו ביזה ורצח. מתוך 80,000 היהודים שחיו במצרים ערב הקמת המדינה, נותרו בה עשר שנים אחר כך כ-3000. גם במדינות המוסלמיות שלא השתתפו במעגל הלחימה התערער מאוד מצבם של היהודים. בחלקן בא הדבר לידי ביטוי בהגבלות על הפעילות הציונית. במרוקו ובלוב התרחשו פוגרומים קשים ביהודים בשנת 1948. רוב יהודי לוב הועלו למדינת ישראל בשנים הראשונות לקיומה.
הפעילות של "הליגה הערבית": ראויה לציון היא השפעתה של הפעילות האנטי-ציונית של הליגה הערבית על מצבם המתדרדר של יהודי ארצות האסלאם בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ההתנגדות הנחרצת לקיומה של מדינת ישראל הפכה לגורם מלכד בעולם הערבי כולו. בהכללה זהירה ניתן לומר שיהודי ארצות האסלאם נתפשו בעיני שכניהם כ"זרוע" של הישות הציונית בארצותיהם ועל כן נחשבו לאויבים.
הציונות ומדיניות "חיסול הגלויות" של מדינת ישראל: לאחר מלחמת העולם השנייה התגברה מאוד הפעילות הציונית בארצות האסלאם. פעילות זו התקיימה בארצות אלה כבר מראשית המאה ה-20, אך היא נעשתה בהיקף קטן יחסית להיקפה בקרב יהדות אירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעו שליחים ציוניים רבים מארץ ישראל לארצות האסלאם. מגמה זו סימלה את התעניינותם הגוברת של היישוב היהודי בארץ ישראל ושל התנועה הציונית ביהודים בארצות אלה. תהליך הדה-קולוניזציה והתגברות הלאומיות הערבית הפכו את הציונות לאלטרנטיבה הכמעט-יחידה של יהודי ארצות האסלאם. דגש חזק הושם על "ההגשמה" – כלומר על העלייה בפועל לארץ ישראל והצטרפות למאבק על הקמת המדינה.
לאחר הקמת המדינה, הפעילה ממשלת ישראל מדיניות של "חיסול גלויות" שמשמעה היא העלאת קהילות יהודיות שלמות לישראל. מדיניות זו נבעה הן מהתפישה שמדינת ישראל היא מרכזו של העם היהודי לאחר השואה ועל כן היא אחראית לגורלם של היהודים באשר הם. והן מההכרה בסכנה הגדולה שנשקפה ליהודים במדינות האסלאם, שרובן נמצאו במצב של סכסוך עם מדינת ישראל. במסגרת "חיסול הגלויות" נערכו מבצעים להעלאה מהירה ומקיפה של יהודי תימן (מבצע "כנפי נשרים") ויהודי עיראק (מבצע "עזרא ונחמיה"). בהמשך נעשו מאמצים גדולים להעלאתם המסודרת של יהודי לוב ומרוקו.
חשוב לציין שחלקם הגדול של יהודי ארצות האסלאם היה קרוב אל הדת וטיפח את הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל כחלק ממסורת רבת שנים. הקמת מדינת ישראל הציפה יהודים אלה ברגשות עזים. העלייה לארץ ישראל נתפסה בעיניהם כהגשמה דתית באותה המידה שהייתה זו הגשמה לאומית.
יהדות מרוקו – כדוגמה להשפעתם של גורמים שונים על מצבם של יהודים בארץ אחת:
מראשית המאה ה-20 ועד למלחמת העולם השנייה
הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה מבין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. בראשית המאה ה-20 מנתה קהילה זו כרבע מיליון יהודים. הכיבוש הקולוניאלי הצרפתי, אשר הפך את מרוקו בשנת 1912 ל"משטר חסות", הביא לשינויים במעמדם ובאורח חייהם של היהודים. מעמד ה"נתין" הנחות (ד'מי) שממנו סבלו היהודים במשך מאות שנים – בוטל, והמודרניזציה שהביא עימו השלטון הצרפתי פתחה בפני היהודים אפשרויות חדשות לפרנסה ולקידום. הנהנים העיקריים מאפשרויות אלה היו יהודים מן האליות הכלכליות של ערי החוף. לעומתם, נותרו רוב יהודי מרוקו מסורתיים באופיים, והקפידו לשמור על קשר הדוק עם הקהילה, רבניה ומוסדותיה.
הפעילות הציונית במרוקו בתקופה שבין מלחמות העולם הייתה מצומצמת ולפעמים אסורה. ארגונים ועיתונים ציוניים נאלצו לפעול במסווה. עם זאת, הכמיהה לציון – שהייתה דתית במהותה – פיעמה תמיד בקרב יהודי מרוקו והרעיון של "שיבה" לארץ האבות לא נראה בעיניהם מופרך או מפתיע. קבוצת עולים ראשונה ממרוקו הגיעה לנמל יפו עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה.
ימי מלחמת העולם השנייה:
כאשר נכבשת צרפת על ידי הגרמנים ובדרומה הוקם "משטר וישי" – נפלו לידי הנאצים גם יהודי ארצות "המגרב" שהיו בידי צרפת : מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. משטר וישי סייע לנאצים במאמציהם לשלב את יהודי צפון אפריקה בתכנית "הפיתרון הסופי". ואולם שלא כמו בתוניסיה ובאלג'יריה – השלטונות המקומיים במרוקו סרבו לשתף פעולה עם משטר וישי. הסולטאן הצעיר מוחמד החמישי התנגד להכלת "חוק מעמד היהודים" על יהודי מרוקו. בכל זאת, הורע מצבם של יהודי מרוקו בזמן המלחמה. רבים מהם פוטרו, הם לא הורשו להתגורר מחוץ לשכונת היהודים, ובמקרים קיצוניים אף נערכו בהם פוגרומים. דוגמה לכך היה הפוגרום הרצחני בנובמבר 1942.
מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לסוף שנות ה-60 של המאה ה-20:
בשנת 1945 מנתה הקהילה היהודית כ-265,000 איש. רב יהודי מרוקו חיו בערים הגדולות, התפרנסו ממגוון רחב של מקצועות ועסקים, והיו משולבים כך או אחרת בכלכלה ובחברה הערבית. מצב זה השתנה ללא הכר עם ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל (כ"ט בנובמבר 1947) ותחילתה של מלחמת העצמאות. הסכסוך האלים בין היהודים והערבים בארץ ישראל הקרין ישירות על הפלגים הלאומניים במרוקו. החל משנת 1948 החלו מתרחשים פוגרומים בדרגות שונות בקהילות היהודיות במרוקו, דבר שהביא להתגברות העלייה לארץ ישראל. פוגרומים קשים במיוחד התרחשו ביוני 1948 בערים אוג'אדה וג'יראדה.
בשנת 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה והסולטאן מוחמד החמישי שאף לשלב את היהודים בחברה ובמוסדות השלטון. ואולם, תהליך הדה קולוניזציה אשר העצים את הלאומיות המרוקאית-ערבית, הביא להתגברות השנאה אל היהודים, שנחשבו לאויבי העמים המוסלמיים. התערבותה של הליגה הערבית בנעשה במרוקו וסירובה של מרוקו להכיר במדינת ישראל ערערו את מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ונשקפה סכנה ממשית לחייהם. לנוכח עזיבתם של עשרות אלפים יהודים נאסר על קיומה של פעילות ציונית במרוקו. במיוחד נאסר על היהודים לעלות לארץ ישראל, שם הם היו עלולים להצטרף למלחמה נגד הערבים.
במסגרת מדיניות "חיסול גלויות" של מדינת ישראל, נשלחו למרוקו עשרות שליחים מארץ ישראל. שליחים אלה פעלו במטרה להוציא את היהודים ממרוקו בדרכים לגליות ובלתי-לגליות. (למשל, בדרך הים לספרד). בשנת 1961 טבעה ספינת המעפילים "אגוז" ו-44 הנוסעים שהיו עליה מתו. טרגדיה זו הובילה להסכם חשאי שאפשר את יציאתם של יהודים ממרוקו, אם כי לא במסלול ישיר לארץ ישראל, ובתמורה לתשלום כופר. במסגרת "מבצע יכין" עלו לארץ כ-80,000 יהודים ממרוקו בין השנים 1961-1963. בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה עזבו את מרוקו כמעט כל היהודים שחיו בה. רובם עלו לארץ ישראל. כיום חיים במרוקו כ-3500 יהודים.
