מלחמת העצמאות שלב ב

(מהכרזת המדינה  14/05/48 ועד בסכמי שביתת הנשק 20/07/49)
פלישת הצבאות הערביים למדינת ישראל: באפריל 1948 החליטה הליגה הערבית שהתכנסה בקהיר על פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב לארץ ישראל מיד עם תום המנדט הבריטי, על מנת לבטל בכוח את החלטת החלוקה של האו"ם ולמנוע את הקמתה של מדינה יהודית. ואכן מיד לאחר הכרזת העצמאות ועוד לפני שהספיקה המדינה הצעירה להקים צבא סדיר, פלשו מדינות ערב לארץ ישראל. כך נפתח השלב השני במלחמה.
 
מלחמת העצמאות- שלב ב'
מדינות ערב
מדינת ישראל
יחסי הכוח
* ארבע מדינות: סוריה, עיראק, ירדן ומצרים (הצבא הלבנוני רק הפגיז).
* חיילות אוויר, שריון ותותחנים
* מלאי של נשק ותחמושת תקינים.
* 35-67 אלף חיילים
* הקמת צבא סדיר תוך כדי
*חיילות אוויר וים
* נשק מועט ולא תמיד תקין
*35-120 אלף חיילים
*לוחמים מותשים שלחמו בשלב א'
יתרונות
* צבאות ותיקים.
* אומנו ע"י מפקדים בריטים וצרפתים
*פיקוד אחיד
*אי-תלות במערב
* העברה מהירה של כוחות ואספקה
*גיוס המוני
יעדים ומניעים
1. חיסול מדינת ישראל
2. תפיסת ההנהגה בעולם הערבי
1. שמירה על עצם קיום המדינה
2. שמירה על גבולות תוכנית החלוקה
3. הרחבת גבולות המדינה היהודית
 

יחסי הכוחות בשלב השני של מלחמת העצמאות

אם בשלב הראשון של המלחמה היו יחסי הכוחות בין היהודים לפלסטינים שקולים יחסית, הרי שעכשיו הדברים נראו קשים יותר:
צבאות ערב: בצד הערבי לחמו צבאותיהן של ארבע מדינות: סוריה, עיראק, ירדן ומצרים (הצבא הלבנוני הפגיז בגבול הצפון, אך לא חצה את הגבול). בקרב צבאות ערב פעלו בין היתר חיילות אוויר, שריון ותותחנים, והם החזיקו ברשותם מלאי של נשק ותחמושת תקינים. מאחורי צבאות אלה עמדה אוכלוסייה של עשרות מיליוני אזרחים והם נתמכו על ידי "הליגה הערבית" שכללה את רוב מדינות המזרח-התיכון. בכוח הלוחם ששלחו מדינות ערב בפתיחת המלחמה היו כ-35 אלף חיילים. במהלך המלחמה נוספה תגבורת שהביאה את הכוח הלוחם לכדי 67 אלף חיילים.
מדינת ישראל: הכוחות הלוחמים של מדינת ישראל הפכו תוך כדי המלחמה לצבא סדיר אחד בתהליך מורכב וממושך. רבים מהלוחמים התנסו בלחימה במסגרת מלחמת העולם השנייה או במסגרת השלב הראשון של מלחמת העצמאות. הנשק והתחמושת של היחידות הלוחמות היה מועט, בלתי אחיד ולעיתים גם לא תיקני או מיוצר באופן עצמי. לצה"ל היו חיל אוויר וים, שרק הוקמו וחסרו לו כוחות שריון ותותחנים. הכוחות הלוחמים מנו כ-35 אלף לוחמים בתחילת המלחמה. אלה היו לוחמים שברובם כבר נלחמו מתחילת המלחמה והיו מותשים. לאחר הטלת גיוס החובה על צעירי היישוב עלה מספר הלוחמים לכדי 90 אלף חיילים (מתוכם כ-65 אלף בחיילות השדה), ובסוף שנת 1948 מנה הכוח הלוחם קרוב ל-120 אלף חיילים.
 

היתרונות היחסיים של כל צד בשלב השני של מלחמת העצמאות

למרות מספר הלוחמים השווה יחסית החזיקו צבאות מדינות ערב ביתרון בשלבים הראשונים ללחימה. נראה היה שיתרונם באימון, בנשק, במשאבים וברעננות, מכריעים את הכף לטובתם בשבועות הראשונים ללחימה.
צבאות ערב: צבאות ערב הוקמו זמן ממושך לפני המלחמה וזכו לאימון סדיר של מפקדים בריטים וצרפתים. בניגוד לכך הפיקוד הצבאי בצה"ל לא זכה לאימון צבאי גלוי וסדיר בהפעלת כוחות בהיקף גדול ונאלץ ללמוד זאת תוך כדי המלחמה. רבים מהלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו במסגרת הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) או המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שגויסו ללחימה מיד עם הגעתם ארצה ונשלחו לחזית לאחר פרק אימון קצר.
מדינת ישראל:
  1. פיקוד אחיד: בניגוד לצבאות ערב שפעלו מתוך אינטרסים שונים ומיעטו לסייע זה לזה (לעיתים אף התחרו זה בזה), פעל צה"ל תחת פיקוד אחד, ריכוזי ויעיל יחסית, המציית להוראות הממשלה שהגדירה יעדי לחימה.
  2. אי-תלות במערב: צבאות ערב היו תלויים בתחמושת ובציוד רשמי של המעצמות המערביות, אך אספקתם נבלמה כאשר הוטל איסור בינלאומי על ייבוא נשק (אמברגו) לצדדים הלוחמים. הצד הישראלי הושפע פחות מהאמברגו מכיוון שפעל להברחת נשק, ייבא נשק ממדינות מזרח אירופה ואף החל בתעשייה צבאית מקומית.
  3. העברה מהירה של כוחות ואספקה: צבאות ערב היו תלויים באספקה שהגיעה מרחוק והתקשו להעביר כוחות, ואילו צה"ל פעל בפנים הארץ והצליח להעביר כוחות ואספקה בצורה מהירה יותר ממקום למקום.
  4. גיוס המוני: למרות אוכלוסייתן הגדולה של מדינות ערב לא הטילו מנהיגיהן גיוס המוני לצבא ולא העבירו כוחות גדולים לחזית. בנוסף, החיילים הערביים סבלו לעיתים מחוסר מוטיבציה. מדינת ישראל, לעומת זאת, גייסה לצבאה קרוב לשישית מאוכלוסייתה והתחושה בקרב הלוחמים והציבור הייתה כי זוהי מלחמת קיום.
יעדי הצדדים הלוחמים ומניעיהם:
מדינות ערב
  1. חיסול מדינת ישראל – מדינות ערב שאפו לחיסול קיומה של מדינת ישראל. המדינה היהודית נתפסה כגורם זר. באופן עקרוני התנגדו מנהיגי מדינות ערב לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית. והם שאפו להתגייס לטובת "אחיהם" ערביי ארץ ישראל.
  2. תפיסת ההנהגה בעולם הערבי – אצל חלק משליטי המדינות נתפסה המערכה על ארץ ישראל כדרך לתפוס את הנהגת הליגה הערבית. המלך עבדאללה, לדוגמא, רצה לצרף לממלכתו את ארץ ישראל בכלל, יהודה ושומרון בפרט ועוד יותר את ירושלים.[1] גם שליטים ערביים אחרים השתמשו בא"י כקלף מנצח נגד התנגדות פנימית ושאפו לספח שטחים (כמו המלך פארוק ממצרים).
 
מדינת ישראל
  1. שמירה על עצם קיום המדינה – מדינת ישראל החדשה נלחמה בשלב ב' של המלחמה על מנת לא לאפשר להתקפה הערבית "להחזיר אחורה את הזמן" ולבטל את ההכרזה היהודית על מדינה עצמאית בארץ ישראל.
  2. שמירה על גבולות תוכנית החלוקה – הכוחות של מדינת ישראל נלחמו על מנת לשמור על גבולות המדינה היהודית כפי שנקבעו על ידי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. לא רק שגבולות אלו היוו יותר ממחצית משטח ארץ ישראל, הם גם הקיפו את רוב נקודות ההתיישבות היהודיות ולכן ההגנה עליהם הייתה חשובה.
  3. הרחבת גבולות המדינה היהודית – לאחר שהחל הישוב היהודי לנחול הצלחות אל מול הכוחות הערביים ולאחר ששיטת הלחימה היהודית הפכה להתקפית יותר, ההנהגה הישראלית החלה לשאוף להגדיל את גבולות המדינה היהודית, שיקבעו לאחר המלחמה, אף יותר מאלו שיועדו לה על פי תוכנית החלוקה. כך יצאו למבצעים שמטרתם הייתה לכבוש שטחים משיקולים דמוגרפיים וביטחוניים.
מתווה כללי של המלחמה (אופני הלחימה):
אנו מחלקים את השלב השני של מלחמת העצמאות, בין מאי 1948 ויולי 1949 לארבע תקופות משנה:
 

מלחמת העצמאות- חלק ב

 החודש הראשון – החודש הראשון של הלחימה היה קשה מאוד. הכוחות הערביים שפלשו לארץ מדרום, ממזרח ומצפון מתחו עד למקסימום את כוחן של יחידות ההגנה (בהמשך צה"ל). המשימה הראשונה הייתה להגן ככל שניתן ולעצור את הכוחות הפולשים. יישובים רבים נאלצו לעמוד בהתקפות קשות, וחלקם לא הצליחו לעמוד בהן ונפלו. כך עמדו נירים, בארות יצחק ונגבה בפני התקפות קשות של הצבא המצרי. לעומתן, כפר דרום ויד מרדכי פונו לאחר לחימה, וקיבוץ ניצנים נכנע למצרים, אחרי לחימה קשה.  בחודש הזה הצליחו הכוחות היהודים לבלום את רוב ההתקפות הערביות, לצאת להתקפות נגד (שאמנם לא הצליחו במקרים רבים) ולשמור על רצף טריטוריאלי ברוב חלקי הארץ. בגזרת ירושלים היה המצב קשה למדי, התקפות על לטרון כשלו והכוחות הירדנים עמדו בין ירושלים הנצורה לבין הכוח היהודי. היו בו אבדות רבות וקשות.
הפוגה ראשונה- הוכרזה בקיץ 1948 ונמשכה חודש. במהלך ההפוגה השגיחו פקחי או"ם על קיומו של אמברגו (חרם) הנשק לשני הצדדים. הכוחות היהודים היו זקוקים לתקופה הזו להתארגנות מסודרת, לאימונים ומנוחה לכוחות, שחלקם לחמו ברציפות יותר מחצי שנה. במהלך ההפוגה:
* הרוזן פולקה ברנדוט, שליח האו"ם, הציע הצעה משלו לחלוקת ארץ ישראל. הצעה שהביאה בהמשך להתנקשות לוחמי הלח"י בחייו.
* פרשת "אלטלנה" – הפרשה הביאה את המדינה הצעירה לסף מלחמת אחים, שנמנעה אמנם. בעקבות הפרשה הובהר כי הכוחות הלוחמים היהודים היחידים הם כוחות צה"ל. הגדודים הנפרדים שהוקמו ללוחמי האצ"ל בחלק מהחטיבות פורקו והלוחמים שובצו ביחידות צה"ל השונות.
עשרת ימי הלחימה- תחילת חודש יולי.  יחידות צה"ל השונות שיפרו את המצב מבחינת הצד היהודי בחלק מהחזיתות. בצפון נהדפו הכוחות הפולשים. במרכז הייתה הצלחה חלקית בהדיפת הכוחות הירדנים, העיראקים והמצרים. לוד ורמלה נכבשו במבצע "דני" והובטח ביטחון יחסי במרחב תל אביב. הצלחה מדינית הייתה כאשר עבדאללה מלך ירדן, הודיע על הסכמה לשוב לשיחות עם ממשלת ישראל. בדרום עדיין שלט הצבא המצרי בחלק גדול מהשטח.
 
הפוגה שנייה- לאחר "קרבות עשרת הימים" הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפוגה שנייה בקרבות (19 ביולי- 15 באוקטובר 1948). ההפוגה נשמרה רשמית עד סיום המלחמה, אולם בפועל הופרה מדי פעם בגלל המבצעים האחרונים של צה"ל (אוקטובר 1948- מרץ 1949):
 

"מבצע חירם"

מתי: ב-29- 31 באוקטובר 1948.
איפה: צפון הארץ (חירם= המלך המקראי של העיר צור שבלבנון, שם המרמז על אזור התקיפה המתכונן).
מטרת המבצע: לכבוש את הגליל העליון, להציב קו הגנה בגבול הצפוני של הארץ ולסלק את כוחות "צבא ההצלה" של קאוקג'י.
המבצע החל כתגובה על התקפה של "צבא ההצלה" על קיבוץ מנרה שבאצבע הגליל ועל כביש ראש פינה- מטולה. ארבע חטיבות של צה"ל השתתפו במבצע שארך 60 שעות. במהלך המבצע הכוחות הערבים נהדפו אל עומק לבנון וצה"ל, שהגיע עד הגבול הבינלאומי של אצבע הגליל, חצה את הגבול והמשיך לתוך דרום לבנון עד נהר הליטני, תוך שהוא משתלט על כפרים מקומיים באזור. היה זה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים במהלך מלחמת העצמאות בשל שילוב כוחות רבים שכללו יחידות חי"ר, יחידות ממונעות, וסיוע ארטילרי בגזרות מרוחקות. עם תחילת המבצע החלה בריחה המונית של התושבים שלוותה בהמשך בזירוז התהליך על ידי הכוחות הישראלים.‏ בעקבות המבצע, עברו ללבנון כ-30,000 פליטים מהאזור. מבצע חירם, שהיה המבצע הצבאי האחרון בחזית הצפון, הציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל על גבול המנדט.

"מבצע חורב"

מתי: ה-22 בדצמבר 1948 ל-7 בינואר 1949.
איפה: אזור הנגב (חורב= שמו המקראי של הר סיני, מרמז על עומק החדירה המתוכנן לשטח המצרי).
מטרת המבצע: לסלק את המצרים משטחי ישראל ולהשתלט על הנגב (בניגוד לתוכנית שהציע ברנדוט).
"במבצע חורב" השתתפו חיילות יבשה, אוויר וים והוא היה המבצע המקיף ביותר במלחמת העצמאות.  מפקד המבצע היה יגאל אלון וקצין המבצעים היה יצחק רבין. המבצע החל בהתקפת הסחה על עזה, שנועדה לרכז את הכוחות המצריים לאזור זה, כאשר במקביל התקדמו כוחות צה"ל בציר מזרחי עוקף. כך הצליחו כוחות צה"ל לכתר את הכוח המצרי ולאחר מכן להדוף אותו עד לכביש באר שבע- ניצנה. הכוחות הישראליים חצו את הגבול אל תוך סיני ופנו צפונה לכיוון אל- עריש כדי לנתק את דרך נסיגת הכוחות המצריים מרצועת עזה.
מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה והחליטה שעל הכוחות הישראליים לסגת לעמדותיהם הקודמות. לכך נוסף לחץ של ממשלות בריטניה וארה"ב שהציבו אולטימאטום לישראל ודרשו ממנה לסגת משטחי מצרים ולחזור לקו הגבול הבינלאומי. ממשלת ישראל הורתה לכוחות לסגת. ישראל איבדה יתרון טקטי חשוב ומטרת המבצע לא הושגה במלואה, אולם המבצע בכל זאת נחשב למבצע מוצלח. צה"ל הוכיח יכולת בתכנון ובהפעלת כוחות רבים בו זמנית, חלק גדול מהצבא המצרי הושמד והוא גורש מרוב עמדותיו בנגב. מצרים, החזקה במדינות ערב, נאלצה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק עם מדינת ישראל (דבר שהיא סירבה לעשות עד אז).
 

"מבצע עובדה"

מתי: ב-5- 10 מרץ 1949. המבצע האחרון במלחמת העצמאות.
איפה: הערבה. (השם מרמז על הצורך בקביעת עובדה בשטח ולהוכיח שליטה ישראלית עד מפרץ אילת).
מטרת המבצע: לכבוש את שטחי הנגב הדרומי (הערבה) ולהגיע עד למפרץ אילת, שהיה נתיב ימי חשוב.
המבצע נערך לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים ובשעה שהתנהל משא ומתן עם ירדן. הירדנים טענו כי הנגב הדרומי שייך להם ובעקבות כך נוצר הצורך בקביעת עובדות בשטח. עם זאת, ניתנה הוראה לכוחות צה"ל לתפוס את השטח ללא שימוש באש. וכך התקיים המבצע בלי שנורתה אפילו ירייה אחת וללא קורבנות. החיילים הישראליים הצליחו להתחמק ולעקוף את החיילים הירדנים ולהגיע לאילת ללא קרב.
שתי חטיבות יצאו במקביל דרומה, בדרכים שונות, ונוצרה מעין תחרות: מי יגיע ראשון לאילת? חטיבת "הנגב" (של הפלמ"ח) ירדה דרך באר שבע, עבדת ומכתש רמון, תוך התגברות על מכשולי טבע קשים. במקביל ירדו כוחות של חטיבת "גולני" בדרך הערבה לאורך הגבול עם ירדן. הכוחות הירדניים שהוצבו על הגבול נמנעו גם הם מקרב ונסוגו בהדרגה. ב-10 במרץ הגיעו יחידות החלוץ של חטיבת "הנגב" אל חוף ים סוף, ואברהם אדן הניף את "דגל הדיו". שעתיים לאחר מכן הגיעו כוחות חטיבת "גולני". מפקדי שתי החטיבות הודיעו ברשת הקשר:  "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה, י"א באדר, מגישות חטיבת "הנגב" וחטיבת "גולני" את מפרץ אילת למדינת ישראל".
בזאת הסתיימה למעשה קביעת שטח המדינה החדשה: "מדן ועד אילת".
 

הסכמי שביתת הנשק בסוף מלחמת העצמאות והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

הגדרת מושגים
שביתת נשק – הסכם אי לחימה ארוך תווך, שמטרתו להביא להפסקה מוחלטת של הלחימה.
הפסקת אש – הסכם אי לחימה זמני, שמטרתו לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן על שביתת נשק.
הסכם שלום – הסכם שמטרתו להביא ליחסים דיפלומטיים תקינים בין שתי מדינות, שבו מסוכמים כל הפרטים בשיתוף הפעולה הכלכלי והצבאי ביניהם. בנוסף, מטרתו להביא להכרה של שתי המדינות זו בזו ולהכרזה על סיום הסכסוך ביניהם.
הסכמי שביתת הנשק: ביולי 1949 נחתמו הסכמי שביתת נשק בין ישראל ובין ירדן, מצרים, סוריה ולבנון. היו אלה הסכמי שביתת נשק ולא הסכמי שלום, ומטרתם הייתה להוציא את ישראל מהמלחמה ולאפשר לה ביסוס חברתי, כלכלי ושקט ביטחוני. ההסכמים נתנו אישור משפטי רשמי להישגים הצבאיים של ישראל ותוספת שטחים למדינה, מעבר למה שנקבע בכ"ט בנובמבר. מדינות ערב ראו בהסכמי שביתת הנשק הפסקת לחימה זמנית והצהירו כי הם לא הפסיקו את מצב הלוחמה עם ישראל. למרות חתימת ההסכמים, מדינות ערב לא הסכימו להכיר במדינת ישראל.

מניעי ישראל ומדינות ערב לחתימה על הסכמי שביתת הנשק

מדינות ערב: מדינות ערב היו מעוניינות להביא לסיום הלחימה, משום שישראל התאוששה וקצרה שורה של ניצחונות במבצעים השונים. ההישגים הצבאיים של ישראל עוררו חשש במדינות ערב מהמשך התקדמותה, דבר שעלול להוביל לערעור המשטר במדינותיהן. הם לא רצו להיתפס כמי שנגררות להפסד במלחמה. בנוסף, עד שנת 1949 נהרגו במלחמה כ-20,000 ערבים והחברה הערבית דרשה את סיום הקרבות. המעצמות הגדולות, שחששו מערעור המשטרים במזרח התיכון, לחצו על מדינות ערב להביא לסיום מהיר של המלחמה, ולשם כך , לחתום על הסכמי שביתת הנשק.
מדינת ישראל:  ישראל, על אף ניצחונה, שאפה להפסיק את המלחמה, לזכות בגבולות טובים יותר מבחינה טריטוריאלית וביטחונית, ובעיקר שאפה להתפנות מהמלחמה כדי לפנות יותר לקליטת העלייה וההתיישבות. ישראל גם האמינה שבעקבות הסכמי שביתת הנשק, מדינות ערב יכירו בה ואולי השיחות יתפתחו גם להסכמי שלום. בנוסף,  על-אף ניצחונה של ישראל, המלחמה גבתה כ – 6,000 הרוגים מן הצד הישראלי ולכן רבים בחברה הישראלית דרשו את סיום הקרבות.

גבולותיה של ישראל בעקבות הסכמי שביתת הנשק בסיום מלחמת העצמאות

הסכמי שביתת-הנשק סיימו את פרק הלחימה ולפיהם שורטטו קווי-הגבול של מדינת ישראל. הגבולות צוינו בצבע ירוק, ולכן גבולותיה של ישראל בין שנת 1949-1967 מכונים "הקו הירוק”. 80% משטחה של א"י המערבית היה מעתה בידי ישראל. מדינת ישראל שלטה בסוף המלחמה על הגליל העליון והתחתון, רצועת החוף, ירושלים המערבית, דרום מדבר יהודה והנגב עד מפרץ אילת. ירושלים המזרחית והגדה המערבית של נהר הירדן נשארו בשליטה ירדנית ואילו רצועת עזה נשארה בשליטה מצרית.

היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

במהלך מלחמת העצמאות הפכו כמחצית מן החברה הפלסטינית – כ-650 אלף מהערבים שישבו בתחומי ארץ-ישראל בין הים התיכון לנהר הירדן – לפליטים.  רובם עזבו וברחו, חלק גורשו. הם עזבו למדינות ערב השונות שם יושבים צאצאיהם עד היום. בגבולות מדינת ישראל נותרו כ-150 אלף ערבים פלסטינים בתום המלחמה והם הפכו לאזרחי המדינה.
הגורמים לעזיבתם בשלב הראשון של הלחימה (עד להקמת המדינה):
  1. חשש מאימת המלחמה – ערבים אמידים רבים עזבו את הארץ עם ראשית הלחימה, במטרה לשוב אליה לאחר שיסתיימו הקרבות. בעיקר בערים מעורבות כדוגמת חיפה, יפו, טבריה – עזבו רבים מאוד מתוך הנחה שתבוסת היהודים תגיע בקרוב והם יוכלו לשוב בבטחה לבתיהם. הבריטים, שעד חודש מאי 48' היו הריבון החוקי בארץ, לא עצרו ולא מנעו את הבריחה ההמונית הערבית. עזיבתם ועזיבת מנהיגים ערבים, הותירה את האוכלוסייה הפלסטינית ללא הנהגה ועם בעיות כלכליות חמורות.
  2. קריסה כלכלית – בחלק מאזורי הלחימה, אך גם באזורים אחרים, נגרם נזק כלכלי לתושבי הכפרים שמנע מהם לעבד את אדמותיהם ולשווק את תוצרתם החקלאית. גם השירותים הציבוריים, והמגזר הפרטי בתוך הערים המעורבות נפגעו קשות בזמן הלחימה. בניגוד לצד היהודי שהיה מאורגן והפעיל רשתות תמיכה כלכליות, הערבים הפלסטינים נאלצו להתמודד בעצמם עם קשיי המלחמה הכלכליים.
  3. שמועות על טבח בידי היהודים – הקרב שהתחולל בכפר דיר יאסין ליד ירושלים ונגמר בהרג אזרחים פלסטינים (אפריל 1948), הוצג על ידי העיתונות הערבית ועל ידי מסרים מפה לאוזן כתוכנית הקרב של היהודים בכיבוש הכפרים והערים הערביות. מסרים אלו גרמו לבהלה רבה בחודשי האביב ולבריחה לכיוון אזורי השליטה הערביים מתוך חשש שגורלם יהיה כשל תושבי דיר יאסין.
  4. עידוד מנהיגי ערב – התעמולה הערבית הרשמית במדינות ערב קראה לאזרחים הלא-לוחמים לעזוב את אזורי הלחימה כדי שלא ייפגעו במהלכה. חלק מן המנהיגים הערבים הבטיחו לעוזבים שיוכלו לשוב אל יישוביהם במהרה כשתסתיים הלחימה בניצחון ערבי. חלק מן התעמולה נועד ליצור לחץ על הרחוב הערבי להתגייס ולהתנדב למען הלחימה הערבית אך הרוב בחר לעזוב.
  5. גירוש מכוון – במקרים מסוימים כוחות ההגנה והמחתרות האחרות גירשו ממקומם את הכפריים הערביים ולא נתנו להם לשוב, מחשש שהיעדים שנכבשו ייכבשו בשנית על ידי הצד הערבי. כמו-כן, החשש שהתושבים יעזרו לכוחות ערב במקומות אסטרטגיים, הביא את המפקדים לידי החלטה שיש לפנות את הכפרים.
גורמי עזיבה בשלב השני של המלחמה (מהקמת המדינה)
  1. השפעת התמשכות המלחמה – מתחילת המלחמה ועד הקמת המדינה נטשו את בתיהם בא"י בין רבע מיליון ל-300 אלף ערבים. העזיבה הפלסטינית את הארץ לכיוון ירדן, לבנון ומצרים, גרמה להתפוררות האחדות הפלסטינית, לאיבוד עשתונות של ההנהגה, ולנפילת רוח הלחימה של הפלסטינים. החשש מהתמשכות המלחמה וחוסר אחידות בהנהגה הפלסטינית, הביאה לבריחה. גם החשש מפני נקמה יהודית באזורים שצה"ל כבש מחדש – עוררה את העזיבה. חלק המשיך לעזוב מסיבות כלכליות ויש שראו כי ידו של צה"ל על העליונה ועל-כן בחרו לעבור למדינות ערב. המנהיגים הערבים עדיין הבטיחו כי ישיבו להם את ביתם עם סוף המלחמה.
  2. גירוש יזום – תושבי ישובים מסוימים כמו הערים לוד ורמלה גורשו בהוראת הפיקוד של צה"ל. הוראה זו לא הייתה חלק ממדיניות-על מכוונת והיא נבעה מתוך רצון לשמור על שטח לחימה נקי מכוחות אויב.

להורדה והדפסת סיכום הפרק של מלחמת העצמאות שלב ב – לחצו כאן

אודות Moshe-Test לבדיקת האתר